לפני שישה ימים, אביב ואני יצאנו לשייט של ארבע שעות לראות לוויתנים. מעבר להגשמת חלום זה מילא אותי בתחושת סקרנות מחודשת כלפי הטבע והחיים. מצב הצבירה של המתנה לתגלית, כשלעצמו הוא מרגש וביחוד כשהתמזל מזלנו לצפות בעוד ועוד מופעים מרהיבים של עשרות אריות ים, כנראה מאות דולפים, ולמעלה מעשרה לוויתנים שונים כולל גורי אורקה שקפצו בקשת נמוכה ושני לוויתנים גדולי-סנפיר (Humpback) שזינקו לגובה ונחתו על הגב כקופצי מוט (מה שכונה על-ידי המדריכה ״bridge״). אבל נדמה לי שזה גם חידד את המחויבות שאני מנסה לגבש כלפי שימת לב לפרטים הקטנים כדי לטפח את תחושת הכרה התודה שלי. בכל מקרה, הנטיה הזו שלי לאחרונה להתבונן על העולם כאנתרופולוגית גרמה לי לשים לב לאופן שבו המדריכה בשייט – אשה בשנות העשרים לחייה – קריינה במיקרופון את ההסברים בדקות הארוכות בהן צפינו בלהקת דולפינים ״נסה על נפשה״ מפני משפחת האורקות, והיא אמרה משהו כזה: עכשיו המשפחה הצליחה לבודד את הדולפין. אתם יודעים אני לא צמאת דם ואני ממש לא נהנית מזה אבל אנחנו כמי שצופים בטבע לא יכולים להתערב. תדמינו שאנחנו בסוואנה, זה כמו לראות אריה צד אנטילופה. זה מעגל החיים חברה. אנחנו רק יכולים להכיר תודה על כך שאנחנו צופים ברגע כזה.

אני כותבת ממלון Dream-Inn בסנטה קרוז שנמצאת כ-45 דק׳ מסטנפורד. בסוף השבוע הקרוב אבלה פה בריטריט של המלגה שלי. למלגה יש מבנה עצום בשם Dening House (על שם המשפחה שתרמה את המבנה ותורמת עיקרית של המלגה) והוא צופה על אגם (יבש כרגע) כשכל הקירות לכוונו מזכוכית. המבנה יפיפה מלא יצירות אמנות וציוד מעץ אגוז אמיתי וספות עור אמיתיות. קוד הלבוש לאירועי המלגה עדין לא ברור לי. לפני יומיים היה לנו אירוע ראשון במבנה הזה והיו בנות שלבשו שמלות סאטן וגברים בחליפות (אבל ללא עניבה). הוזמנו באותו יום בשעה רבע לחמש והארוחה היתה בשבע. אחת כזו עם מלצרים בחליפות שחור לבן, ותפריטים קטנים. זו שצילמתי רגע ממנה לסטורי. בכל אופן, אני הגעתי ישר מבצפר ואביב הסכים להקפיץ לי חולצה מכופתרת כחולה ומגפיים שחורות אבל לא התגנדרתי מדי, למשל השתמשתי בקליפס אפור גדול מפלסטיק לאסוף את השיער. היתי מופתעת למראה הבלינג והבלאנג. הפעילות אגב היתה מתוקה האירוע התחיל בלכתוב מכתב לעצמנו העתידי והוא כמובן נכתב על נייר קלף עם סמל של המלגה והוכנס למעטפה שהודפס עליה שמנו.

בכל אופן, ניסיתי ללמוד את הלקח לקראת הריטריט. הוא התחיל בשעה 17:30 בערב בבית דנינג, וצוין שנתחיל בארוחת ערב ואז נסע באוטובוסים לסנטה קרוז. אני ניסיתי ללמוד את הלקח אז השתמשתי לראשונה במגהץ אדים קטן ידני שהזמנתי מאמזון, לגהץ חולצה מכופתרת לבנה עם שרוול ארוך ומכנס מחויט עם הדפס משבצות. אספתי את השיער בגולגול מתוח ואפילו שמתי אודם. ומה קרה כשהגעתי? רוב הסטודנטים בג׳ינס וטישירט. השעה הראשונההמוח שלי תהה – בכל פעם שלא ניהלתי שיחה עם אנשים בשולחן לידי – האם זה עניין של שעה. זה בגלל שלפני יומיים שאלתי את חברה שלי גרייס (אמריקאית מפלורידה מהמלגה) למה הם מתכוונים כשהם אומרים noon. היא צחקה ואמרה 13:00. אחרי הצהרים זה בערך עד שש. ומאותו רגע זה ערב ומאוחר זה לילה. אז תהיתי ביני לביני אם כשמזמינים אותך לארוחת ערב לפני 19:00 את אמורה לבוא לא חגיגית ומשעה שבע זה כבר ערב ואז כדאי לבוא מגונדרת. ארזתי את התהיות האלו בצד כשהפגישו אותי עם השותפה שלי, סופי-אן שמחלקת את חייה בין מנהטן לניו-זילנד מגיל צעיר (בגלל פרידה של ההורים) היא צחקה כשהתייחסתי לזה והצביעה על בגדי הספורט שהיא לבשה (מכנסי מהירים וטי-שירט) לארוחת הערב (!). בכל אופן, כל החפירה הזו נועדה אולי להסביר לא רק כמה אני מתעסקת בחשיבת-יתר אלא אולי זה איזשהו מושג קלוש על חוויית ההגירה. עד כמה אפשר לפצח לגרעינים את הידע שיש לנו ביחס לחברה, לתרבות ולמקום שאנחנו חיות בו. זה משהו שאת לא בהכרח עסוקה בו כשאת מתנהלת בבית שלך. אבל מחוץ, פתאום הכל ברור כזה. כמו כשאת מכבה אור ומפזרת אבקה לטביעות אצבעות והכל נהיה זוהר. פתאום נורא נורא בולט לי כמה אני לא יודעת. למשל, בנסיעה לפה, דיברתי עם סופיאן על המחסור בידע כללי ביחס לארה״ב. אז הצעתי שתעשה לי שיעור השכלה כללית, נעבור מדינה מדינה ונחשוב על משהו שמאפיין אותה שאוכל לזכור אסוציאטיבית. מי ידע שמטוס הבואינג הומצא בסיאטל בוושינגטון? או שביוטה, המדינה בה שולטת הקהילה המורמונית גם נמצאים איזה עשרה פארקים לאומיים ועיר הבירה שלה, סולט-לייק-סיטי, נקראת ככה על שם אגם מלח אמיתי שמכינים ממנו – חכו לזה – סוג של ממתק מרשמלו או גומי? עוד עובדה מעניינת היא שקולורדו היא בצורת מלבן ומתאפיינת בגידול תפוחי אדמה ודבר דחוף נוסף – בקליפורניה, מדינת המגורים שלי כרגע יש עוד דיסנילד! ההוא שהיתי בו בפלורידה הוא דיסני וורלד וההוא בפריז יורודיסני. עכשיו ברור שיכולתי לפתוח ויקיפדיה אבל לפעמים את אפילו לא יודעת מה לחפש או מאיפה להתחיל. נדמה לי שהטכניקה הזו של להנכיח את אי הידיעה היא הדרך היחידה להתמודד עם הדברים כפי שהם. וגם, לנסות להרגיש בנוח לדבר על מה שאת כן יודעת. כך, מצאתי את עצמי עוצרת מהמפה של ארה״ב כשהסתבכנו בחוף המזרחי ונענית לבקשה של השותפה שלי להסביר על המפה של ישראל. מצאתי את עצמי מסבירה היסטורית על תכנית החלוקה של הבריטים, על הקו הירוק. אני די בטוחה שלא דייקתי בתאריכים והשתדלתי להגיד שכמובן אני מדברת מהפרספקטיבה של מערכת החינוך הישראלית ומעט הידע הכללי שיש לי. ואיך היא הגיבה? היא היתה סקרנית, היא שאלה שאלות, היא התעניינה. גם אם היא שמרה לעצמה דעות לחלוטין אנטגוניסטיות היא אשכרה היתה באווירת למידה. זה היה חדש ושונה מכל מה שפחדתי ממנו. ואני מקווה שלא אתבדה פה.

עוד דברים שלמדתי: יש קטע כזה של האם את אדם סוג a (מסודרת, מתוכננת) או b (ספונטנית); IM GOING VEG (הפרשנות המילולית אני הולכת להיות ״צמח״, כלומר לשכב במיטה, לבהות ולא לזוז (פעם ראשונה שמשהו בסלנג שלהם נראלי פוגעני); לשטגן בירה = לעשות חור עם מפתח בתחתי הבירה ואז לשים עליו את הפה ולפתוח את הפקק ואז לשתות מהר את הבירה (את זה לימדו אותי תלמידות mba אתמול בארוחה).

אמריקאית בארוחת הצהרים כשאני מעלה את הנושא של ההבדלים התרבותיים ומציינת שבארץ אנחנו יותר ישירות: אם את מסרבת למישהו או לא מסכימה את קודם מתחילה מאמירה נחמדה, למשל: ״את אקסטרוברטית שאוהבת משחקי אימפרוביזציה מגבשים כאלה? זה היה ממש מעייף ומתיש לא נהנתי״, תשובה: ״כן אני מבינה למה זה יכול להיות מתיש אב למען האמת מצאתי את עצמי ממש נהנית״.

תודה שנשארתן

ס.פ.

המלצות :

אתמול באחת מפעילויות ההכרות שלנו, היה מעין ספיד דייט בקבוצות של 6. כלומר, אני ושני בנים ישבנו בשולחן ובכל סיבוב הגיעו שלושה אנשים לשבת אתנו ובמשך שמונה דקות התבקשנו לדבר על פרופמט, כמו: ספרי על מאכל שמזכיר לך בית, מקום מיוחד עבורך, הרגל קבוע שיש לך או מוסיקה שאת אוהבת לשמוע ובאיזו סיטואציה. אחת הבנות דיברה על זמרת אינדי עולה בשם remi wolf ולא מעט אנשים הסכימו איתה אז נראה לי ששווה לבדוק את זה. בנוסף, כשישבתי לכתוב פה עברה המנהלת של התכנית, ושמעה שאני מסבירה למישהי ששאלה איך לבטא את השם שלי, שהמשמעות היא אבן ספיר רק בלי הh. היא שאלה אם זו ״אבן הלידה שלי״ וסיפרה שבארה״ב לכל חודש שייכת אבן אחרת. בידקו מה האבן שלכן, זו אחלה פאן פקט.