הקדמה: הכותרת הזו באה לי פתאום. אשתף שלקראת כתיבת הפוסטים הללו אני צוברת חומר לאורך השבוע. ממילא אני מנהלת שיחות ביני לביני, ביני לבין חברי. זה מה שמאפשר לי להתמיד בפרויקט. אני מאגדת פה רשמים קיימים, לעתים תוך כדי האוצרוּת הזו נולדות לי מסקנות חדשות. משום שחשוב לי שתחזוק הבלוג הזה יהיה קל אני מתמידה במתודה מאד עצלנית: אני פותחת את הפוסט של שבוע שעבר, לוחצת על כפתור השכפול ואז קופץ חלון שמבקש כותרת לפוסט החדש. החלון הזה מופיע למשך שניות בודדות. זה הזמן שלוקח לי לבחור כותרת. ועתה נקווה כולנו שבתום כתיבת הטקסט נגלה מדוע, כאמור, דווקא הכותרת הזו באה היום.

*

בסמסטר הנוכחי אני פותחת את ימי שני עד שישי בשעה 8:30 בבוקר בשיעור איטלקית. בשבוע שעבר כבר למדנו מספרים וחודשים ובתחילת השבוע למדנו לשאול מתי יום ההולדת שלך, מה התאריך היום. כך קרה שביום רביעי כשהמורה שאלה אנשים בכתה ענו ill sette ottobre. אני מיד הרמתי מבט אבל המורה המשיכה. כולם המשיכו כרגיל, שואלים אחד את השני Hai camputer nella tu astanza? ועוברים לפריט הבא ברשימת הדברים שעשויים להיות בחדר של השותף לשיח.

בדרך לשיעור הבא נפלתי מהאופניים, זו היתה מעידה מביכה שנבעה משילוב של אופניים גבוהות מדי כי הן היו הכי זולות בחנות של היקרנים בקמפוס יחד עם כפכפי הפלטפורמה המפורסמות שלי שבחיים לא מעדתי בהן (זה ודאי לא נכון) ופה הפכו מוקד סכנה (הביתי הופך לאל-ביתי בניכר). האמת היא שגם דיברתי בטלפון עם אביב, האמת היא שרבנו, גם זה קורה ברילוקיישן. אז חניתי את האופניים ליד הכתה, התישבתי על ספסל מתחת לעצים המצהיבים של אוטוברו עם הגב למדרכה ולכביש ופשוט בכיתי בשקט. גם זה קורה ברילוקיישן. בכיתי וחשבתי על השישה באוקטובר 2023 כשארחנו את דנה ואלון ומתן ושיחקנו משחק קלפים כלשהו בדירה הקטנה בפלורנטין וסיימנו מגש שלם של לזניה או סיר שלם של פסטה שהכנתי. למחרת בבוקר כשהתחילו האזעקות רבנו איפה להתחבא ועברנו מחדר לחדר עד שהבנו שבכולם יש חלונות או שיש או משהו שיכול להתנפץ עלינו. אני ממש זוכרת איך ישבנו מחובקים במטבח צמוד לארונות ושמענו את החדשות המגומגמות. זה היה בערך בשבע ומשהו כשאביב קפא מול החדשות שהראו על חטיפה של עשרים חיילים, ארזתי את הדברים והחלטנו לנסוע לפרדס חנה. בדרך היתה עוד אזעקה ועצרנו על איילון ואני יצאתי ונשכבתי על הרצפה עם ידיים על הראש (כי אני הבת של מפקד פיקוד העורך לשעבר) אביב לעומת זאת נעל את האוטו ובא עם לואי בעצלתיים, נעמד מעלי ושאל ״מה את עושה״ כעבור רגע נעצרו מכוניות לידנו וגברים במדים עשו כמוני. אז גם אביב נשכב עם ידיים על הראש, פעם ראשונה בחייו, הראשונה מבין רבות.

אבל בשבעה באוקטובר של 2026, בשעה 10:30 אחרי שיחה קצרה עם אבא שריעננה לי את האנרגיות נכנסתי לשיעור ״ספרות נגד החוק״ שעוסק ביצירות ספרות שצונזרו ובהיסטוריה של היצירה (בדגש על הליכים משפטיים שנגעו בכך כתביעות דיבה שחתרו לצנזר יצירה). אינני יודעת מדוע אבל המרצה מושכת כל הזמן את הקורס למה שקשור ליחסים בין בריטניה להודו. מסתבר שחודשים ספורים לפני קום מדינת ישראל, עוד מדינה יצאה לעצמאות מהאימפריה הבריטית והיא הודו. גם שם גורשו ונרצחו המון קבוצות מיעוט בדרך לעצמאות.

כך קרה שהשיעור נפתח עם הכותרת ״הטבח בפנג׳ב״ ובשיעור נערכה השוואה בין ספר על המקרה הזה לבין סרט מאוחר שיצא בהולו וכמו שאב השראה מהסיפור (Kesari Chapter 2). כהקדמה המורה התעניינה מה אנחנו יודעות על גנדי ובפרט על המתנגדים שלו. למשל, מי שטענו שהוא ידאג לשוויון עבור ההינדו ויזניח מיעוטים אחרים. הטבח בפנג׳ב הוא אירוע שבו ברגע שהשלטון הבריטי יצא מהשטח, במרץ 1947, קבוצת מיעוט בהודו טבחה ברוב ההינדו בכפר. המורה הדגישה שבעוד שבספר משפחת קורבנות מהרצח תובעים חיילים שהיו חלק ממנו בתביעת נזיקין אזרחית, בסרט התביעה היא נגד הכתר הבריטי בגין – רצח עם. הדיון לא נשאר באוויר ומיד נפתחה ההגדרה של רצח עם ונשאלה השאלה האם אפשר לקבוע שניתן לקבוע שמדובר פה ברצח עם. בכוונה להעלים את כל ההינדו וכשבסופו של דבר מתו אלפים בודדים.

**

כן כן. אני ישבתי, בשבעה באוקטובר, בכתה שדנה בשאלה האם אפשר להרשיע מיעוט שרצח (או גירש) אלפים בודדים מקבוצת הרוב ברצח עם. ורגע לפני שתסגרו את הבלוג בלהט אני רוצה לשתף שגם אני נזלתי בתוך הכסא ואמרתי לעצמי לחכות שהשיעור יעבור ובעיקר תהיתי מה היא מנסה להגיד.

חשוב לי לציין – לא נאמרה מילה אחת בקשר לישראל או לתאריך. ולמען האמת הכתה שמרה על ענייניות מופתית. השורה התחתונה של המרצה היתה ברורה – המושג הזה בעייתי. קשה להוכיח כוונה. בעבר נקבע שבוצע רצח עם גם כשמתו אלפים בודדים (סרביה) ומצד שני המילה ״עם״ מלמדת שסביר לחשוב על מקרים בהיקף רחב יותר. כשניסיתי להעיר באנגלית הקלוקלת שלי שגם לא מדובר בעבירת תוצאה, כלומר שזו הפללה של מעשה עם מטרה מסוימת שלא מותנה בהצלחה למשל או בתוצאה מספרית מסוימת, המורה גאלה אותי מגמגומי ואמרה – זו פעם ראשונה שאני עושה את זה תשארו איתי. ולא יכולתי שלא לתהות באובססיביות אם היא מנסה להשתיק אותי. ואם כן האם היא מנסה להגיד שהשבעה באוקטובר לא היה רצח עם של חמאס בישראלים? או שהיא מנסה ביום הזה דווקא להעביר מסר הפוך לפיו ישראל לא מבצעת רצח עם בעזה? והאמת היא שבסך הכל הסכמתי איתה. ההגדרה המשפטית של רצח עם היא מאד פלואידית וקשה להוכחה אבל אני בכוח מניחה בצד לרגע את הניסיון המשפטי לטובת שאלה חשובה יותר שעלתה לי בעקבות הרגע הבא:

למה אני מצויה באופן מתמיד במצב של הגנה עצמית על חפותי בגין ישראליותי? כאילו העובדה שהמדינה שלנו מאריכה כל שנה את מצב החירום גוררת בתורה גם הארכה של מצב החירום הנפשי שלנו. הצורך התמידי בהגנה עצמית. תחושת הנרדפות הזו שמגיעה בתורשה מהסבים ששרדו את לודג׳ ואושוויץ. האם נוכל לשים לזה סטופ? בהחלטה. בשתיקה והקשבה. הפנמה שהקשבה לא בהכרח משתיקה אותנו.

וכשחזרתי הביתה רציתי לשכב מול הנטפליקס ולא לעשות כלום. נעתי מצד לצד תוהה מה היא ניסתה להגיד המורה. והאם היא יהודיה שרוצה ללמד את תלמידי התואר הראשון איתי לקח לא להגיד על כל דבר ג׳נוסייד או שהיא בעצם רוצה לצמצם את האירוע שקרה כחלק ממה שהיא אולי רואה כמאבק ליציאת פלסטין לעצמאות. ואז אביב החכם אמר שבכל מקרה במקום לכלות את היום באי ודאות אולי כדאי ללמוד. אז הורדתי את השיר הראשון ביצירה המפורסמת של דנטה ״הקומדיה האלוהית״.

תתפלאו לגלות שלא כך נגמר היום והיו בו עוד רגעי שיא ושפל אחרים – כמו רגע אחרי השיעור כשבדרך הביתה באמצע סטנפורד גיליתי מיצג מצמרר של כיכר עם דשא ועליו עשרות תמונות של חטופים ונרצחים מהשבעה באוקטובר והנחתי את אופני והתישבתי ופרצתי בבכי ובכל פעם שרציתי להרגע הרמתי את הראש ובמקרה התישבתי מול שירי ואריאל וכפיר ולא הצלחתי להפסיק לבכות. ומישהו בא לשבת לידי, ומישהי הציעה מים. ואנשים סיירו מסביב והתבוננו, וקראו את שלט המידע.

אבל אני מחליטה לעצור את דיווח היום דווקא ברגע בו הגעתי הביתה ופתחתי את הקומדיה האלוהית של דנטה. יצירה ששמעתי עליה רבות ואף החלטתי לא להביא איתי את התרגום שלה לעברית כי מדובר בשני ספרים שנפרשים על פני למעלה מאלף עמודים. זה סיפור על המשורר האיטלקי דנטה שהוא הגיבור של הסיפור של עצמו שנכתב באיטלקית בחריזה במאה ה-14 והוא מספר על מסעו מגיהנום לגן העדן. זו יצירה שמאד שווה להכיר ולו על-ידי קריאת הערך בויקיפדיה כי היא קפסולה מדהימה של תרבות היסטוריה דת ופילוסופיה. היום כשלמדנו על היצירה בקורס word and image במחלקה לתולדות האמנות מצאתי את עצמי מתעקבת על שתי יצירות: מימין תחריט מאת גוסטב דורה שמתאר את דנטה ואת המשורר שליווה אותו ברגע שלפני העליה לגן עדן ומשמאל דנטה בציור של סלבדור דאלי שכנראה אמור לתאר את הפתיחה של היצירה כשהוא בגפו בגהנום (אציין שערכתי את התמונות שיהיו חדות וברורות יותר).

הפער בין היצירות תהומי כמעט. זו תחריט עץ (גריעת חומר) זו ציור בצבע (הוספת שכבות). הביחד של הצמד מימין למול להק המלאכים סביבם. למרות המונוכרומטיות שלו, התחריט נותן תחושה של תנועה והמולה. אפשר ממש לשמוע את הקקפוניה, להרגיש את עצמך תכף נשאבת לתוך המערבולת אל האור, נעלמת; ולמול זאת, החיות הצבעונית האמנם שקטה, ממוקדת ויתכן שגם שלווה של הדמות משמאל, אך הבודדה. אני חוזרת לתחילת הפסקה הזו ורואה שבמקום המילה ״ביחד״ כתבתי ״בית״. ואני תוהה מה אני לומדת מתת המודע של עצמי שנפתח כמו מניפה, שבחר את התמונות הללו?

אולי זה הפער הזה של ההגירה בין תחושת השיייכות למולדת, לקהילה לתחושה שהשייכות יכולה להעצים אותך אבל גם לבלוע, לסנוור ולהממם אותך. גם כשאת בזוג ובעצם אינך לבד. אולי זו הדרך הזו שאני בוחרת בה בלב שלם הדרך הלא מסומנת וחסרת הוודאות שעלי לעשות בגפי. אולי הגם והגם הזה זו מהות החוויה האנושית. ואולי עלי לחדול מנקודת המבט האוטומטית שקוראת מימין לשמאל. שהרי, לו אתבונן אחרת, אבחין שמשמאל לימין היצירות לספר סיפור אחר. לשרטט התחלה של דרך שהצועדת בה לעולם אינה לבד, זקופה היא צועדת מתוך ידיעת הדרך בליבה, והיא נפתחת אליה בקצב הצעידה. ובסופה, תוכל להתאחד עם בן לוויתה, שהוא אולי מדריך אולי בן זוג ואולי חלק בתוכה, ותגלה שגם בגפה היא מוקפת באור הזה שקיים בכל המישורים, אור הקהילה ממנה באה שזוהר מעבר לים ומעבר לזמן ומאיר לה את הדרך עד לרגע בו הצועדת תמצא את קולה עד שלא יהיה צורך להשמיע או לשמוע אותו, כי הוא יהיה פשוט קיים והדרך תהא ברורה כמו מנהרה שבסופה זורחת שמש והיא תוכל סוף סוף לעצור מצעידתה, להתבונן בפלא היותה בחיים.

תודה שאתן פה – ס.פ.

המלצות :

הקומדיה האלוהית ולעשות גוגל על ציורים בעקבות היצירה.

כותרת הפוסט היא שורה מוכרת משיר של יונה וולך שכאמור קפצה לפתע לראשי כשיצרתי את הפוסט. אפשר למצוא את החיבור לתוכן הפוסט אבל אשאיר את זה לכן הפעם.

נ.ב – תודה שאתן כותבות לי בפרטי. מעבר לכך שנחמד שהקול שלי לא מהדהד בחלל ריק אני אשמח לכל התיחסות וכמובן תיקונים, האערות וכדומה. חיבוקים מעבר לים.