חצינו שבועים ויום של מגורים בקמפוס בסטנפורד ונדמה שהחוש הפנימי מתחיל לנווט כמעט לבד את הדרך לסניף הדואר, לבנק או לקפה שליד הספריה. מוקדם אני מבינה פה שאי אפשר להעתיק חיים ממקום למקום בלי לרדת לתחתית הדרך במשחק הסולמות-נחשים של החיים. כל מה שנלקח כמובן מאליו בארץ הופך לבלתי נגיש ואת נדרשת להתחיל לסנן. עד כמה אני באמת צריכה בריטה או אציטון או קוסמטיקאית או מכונית? מה שבשבוע הראשון היה רומנטי (לקום בבוקר לבית בלי קומקום להכנת קפה) הופך לאורך זמן למלאה כשאת מגלה שזכרת לקנות אבקת כביסה וגיגית כדי להשתמש בחדר הכביסה המשותף אבל שכחת לקנות מתלה לכביסה – מוצאת את עצמך מחכה שבועים למתלה ותולה על קולב בארון בגדים שכיבסת רק כי לא נשארו חולצות/תחתונים.

הניסיון לארגן את המחשבות והמשימות קורס תחת הררי פתקאות של רשימות משימות בירוקרטיות, קניות ודד-ליינים – כל אלו במקביל לאירועים מרגשים כמו טיול לפארק סיירה (מתחת ליוסמיטי) עם לואי – היו שם הרבה יערות לאחר שריפה אבל בזכות אביב במקום לראות את זה כמראה עצוב ניסיתי לראות איך היער לומד להתחדש (תראו איזה יופי העץ בתמונה מצמיח עלעלים חדשים מהענפים הכרותים ומגדל טחב).

אבל הרומנטיקה של הימים הראשונים נוחתת בתשעים מעלות לקרקע ואת נותרת המומה עד כדי שאפילו לכתוב בלוג נראה בלתי אפשרי. בניגוד מוחלט לקיץ האחרון שלי בארץ, הפעם אני מקבלת מילים בלתי פוסקים – רצף של שירים מהספר החדש שהתקבלו לפרסום, תשובות למיילים ישנים ודרישות שלום מרובות מעולם הספרות. כאילו ככל שהתרחקתי פתאום עולם הספרות בישראל נזכר בי. זה כבר ימים שאני מנסה לשבת לכתוב את הבלוג לציון שבועיים. נוח לי עם התאריכים העגולים, רציתי ב-14. שיהיה שבוע אחרי. ולא ידעתי מה לכתוב כי לא ידעתי להבין מה בכלל עובר לי בראש. כמות המידע שהוצפתי בו מרגישה כאילו יש לי גלקסיה בראש של כוכבים שנעים, מתנפצים, מתמזגים, נעלמים, נולדים. מי שמע אי פעם על ההבדל בין דביט קארד לקרדיט קארד? איזו מערכת כלכלית מוזרה יש פה בארצות הברית. מי בכלל תהה על האפשרות שגלאי העשן שצורח כי שרפתי בטעות טורטיה במחבת יפסיק לצפצף אם נעמוד על כסא ונפזר את העשן סביבו עם הידיים ולא, למשל, בלחיצה על המכשיר עצמו? מי חשב שאנשים בגינה שנמצאת על הבית שלנו ימשיכו לנדנד ילדים כשאזעקה צורחת מהבית שלנו בלי לבוא להציע עזרה – או לפחות לברוח? אדישות מוחלטת, כאילו אין אזעקה.

אני רוצה להציע איזה סיפור או אנקדוטה – כמו שלרוב קורה – אבל אני לא מצליחה למצוא. אני רוצה להמליץ על תוכן אבל אני קוראת את הזקן והים וזה ספר שלצלוח אותו זה כמו ללכת בתוך זפת. אבל בתוך כל זה אני מקפידה לסיים את היום בארוחה ביתית או יין (או שניהם), אני מקפידה לקרוא שיר ביום ולהעתיק אותו לפנקס שלי כמו שליאת מורתי לימדה אותי, וגם אני מקפידה להתבונן בעדינות ולהבחין כשהיקום מאותת לי שהוא עדין איתי (כמו אתמול כשנכנסתי לספריה רנדומלית ונתקלתי בטעות בתערוכה עצומה שהתבררה כתערוכת חומרי הארכיון שעליהם כתבתי את התזה שלי!). אני עדין חולמת בגדול, חלום אמריקאי כזה נדוש וילדותי, את זה עדין לא כיבו לי.

ס.פ.

המלצות : לשאוב את הבית לצלילי