ביום הראשון באמריקה דיברתי ספרדית כדי למצוא תחנת אוטובוס שחיפשתי

ביום השני באמריקה חוויתי התגלות רוחנית מתמשכת

ביום השלישי התעוררתי בבית החדש שלי בסטנפורד

ביום הרביעי שלחתי דואר בפעם הראשונה

ביום החמישי היתה אזעקה של שריפה והתפנינו מחנות האופניים בקמפוס

ביום השישי יצאנו להייק ב״ווינדי היל״ עם חברים (בילוי קלאסי פה באיזור)

ביום השביעי קניתי שטיח אפגני עצום בחנות יד שניה

והנה דברים שכתבתי ביום רביעי 2.9

השעה 5:39, כאן בקליפורניה ואני כותבת בתוך הבית הריק החדש שלי בקמפוס בסטנפורד. קיבלתי פה הצעת עבודה. העבודה היא ללמוד ולחקור ספרות. ישלמו לי על זה. אני עדין לא מאמינה.

עדין חשוך בחוץ בספטמבר לפני 6:00 פה בפאלו אלטו ואני מקלידה על שולחן האוכל, פנס הפלאפון מאיר כמנורת שולחן ומעת לעת כשאני עוצרת את ההקלדה אני שומעת את הנשימות הכבדות של לואי הכלב שלנו, שהמיטה שלו מונחת בצמוד לספה מולי. בוקר ראשון בביתנו החדש.

הגענו לבית הקטן, הדו-קומתי והמרוהט שלנו אתמול לקראת 19:30 בערב אחרי 48 שעות שבהן עברנו את שלבי תכנית ההגעה שלנו אחד אחד: לנחות, לאסוף את לואי (מבלי להוציאו מהכלוב), למסור אותו למכלאה ממשלתית לבדיקות, לאסוף רכב שכור, לקנות אוכל בסופר, לאסוף את לואי מהבדיקות, לנסוע למלון בעירה קרפרטיה, מרחק שעה וחצי נסיעה מ- LA (העיפות היתה כבדה כל-כך שעשרים דק לפני ההגעה עצרנו בתחנת דלק כי אני לא הצלחתי להשאר ערה ואביב היה חייב לישון כמה דקות לפני שימשיך לנהוג) ולמחרת לנהוג מרחק של שש שעות נסיעה לסטנפורד (לא כולל עצירות).

למחרת יצאנו ב-9:30 לדרך אחרי לילה ארוך של שינה עם כמה הפוגות להוציא את לואי לטיול. התלבטנו כל-כך הרבה באיזו דרך לנסוע – כביש מהיר ישר ולעניין או כביש 1 המפורסם על מצוקי האוקינוס. בסוף בגלל פקקים באחד ושיפוטצים באחר הבנו בבוקר שנצטרך לנסוע בדרך צדדית ומפותלת בהרים. קיווינו שבכל זאת תהיה לנו הזדמנות לראות נוף מים רחב ידיים בהמשך היום ולכן התרגשנו כשבדרך הגיח אגם Cachuma בנוף החלון. ברגעים כאלו אני אומרת לאביב שהיקום איתנו והוא צוחק שאני חוזרת בתשובה אבל ככל שהתקדם היום נדמה שהוא כבר התחיל להאמין בבלתי יאמן.

אחרי שגמענו כשליש מהמרחק חזר המסלול לכביש 101 שהיה פקוק פחות. בשעה 12:30 ירדנו בספונטניות למחלף שהוביל לעיירת החוף Avila כדי לאכול צהרים. לראשונה עמדנו מול האוקינוס על מזח עץ שנכנס כלשון לתוך הים כמו זה שראיתי בכל הסדרות האמריקאיות הטובות. משהו בעוצמת המרחב הפתוח האינסופי הזה היה מפחיד וגם הרוח היתה חזקה. לואי לעומת זאת היה סקרן לחלוטין ואביב טען שלו שחררנו אותו היה קופץ למים. אבל זה היה חוף שאסור לשחרר בו כלבים עד 17:00 ולכן במקום זאת, הוא שכב על הגב ליד השולחן שלנו במסעדה שמול המזח וחצה עם אביב את הביצה בצד מהסלט שלי.

על הכביש המהיר גמענו עוד שלוש שעות כמעט רצופות של נסיעה ואני התחלתי לחפש נקודה שבה נוכל לרדת לחלק הפתוח של כביש 1 ולנסוע לאורך האוקינוס את השעה האחרונה של היום. התיעצתי עם הצ׳ט אבל הוא הכווין אותי לנקודות של כביש 101 שמתחברות לכביש 1 והאוקינוס היה מאד רחוק. כך, רק כשהגענו לעיר Santa Cruz שנמצאת 45 דק׳ מסטנפורד התפצל הכביש והחלטנו לרדת יחד איתו לכוון האוקינוס גם אם הנסיעה תארך טיפה (וממילא כבר הודענו שנאחר לשעת ההגעה לקבלת מפתח לביתנו). בתחילה, חשבתי שבחרנו במקטע לא טוב של כביש 1 כי האוקינוס נשקף בנוף אבל לא היה קרוב (כמו בכביש החוף). לאט החלו המצוקים להתקרב אלינו ואביב עמד לעצור במצוק שאפשר תצפית ישירה על האוקינוס במרחק מעט הליכה מהאוטו אך לא עצר בזמן ולכן המשכנו עם החלטה לעצור בפעם הבאה. אני ביקשתי בקול רם לראות חיות ים, ובפרט לוויתנים (חלום שאני נושאת עוד משנת 2025). בפעם הבאה שראינו מפרץ עצירה בכביש אביב האט, חצה את הנתיבים ועצר בצד הדרך. במקביל, קלטנו שירדנו מהמצוק ואנחנו ממש על שפת החוף. כשעצרנו את המכונית מיד הבחנתי בו – כלב ים יושב לבדו על חלקת החוף הקטנה הזו, האלמונית והשרירותית שבחרנו. אנשים צעדו על החוף, חלפו על פניו, נתנו לו להיות וכך עשינו אנחנו. שומרים על מרחק בטוח בין לואי – המקשקש וזוקף אזניים – לבין כלב הים. שני יצורים שונים לחלוטין ורק המילה הזו ׳כלב׳ מחברת ביניהם.

כשהתקרבנו הבנו שהוא תקוע, אני כמובן רציתי לעשות משהו אבל לא היתה קליטה להתקשר והחלטתי שאתפעל את העניין מהאוטו ובדרך ראיתי במרחק גופה של כלב ים מת ואמרתי לאביב ״אני לא יכולה להשאר אדישה מה נעשה״ ובכל זאת כשעלינו יחפים מהחוף לכוון האוטו הצבעתי על כלב הים ואמרתי לאביב – ביקשנו לראות חיות ים ומה הסיכוי שהכלב הזה כאן עומד תקוע? אביב חייך והלך עם לואי לסיבוב פיפי אחרון. התבוננתי על האוקינוס. בתשומת לב וריכוז ואז הם באו. לוויתנים. צעקתי לאביב, רצתי אליו, הצבעתי: קילוח מים, אחד שתים שלוש. ים רגוע. ושוב. ושוב. מעליהם חגו ציפורים. היו שם לפחות שניים בגלל הנתזים במקביל. צבע עורם היה כצבע המים, מהמרחק בו עמדנו, ולכן יכולנו לראות רק את הנשימה שלהם. ועקבנו לפיה אחר שחייתם לעומק הים. התחבקנו ברגע הזה, המומים. לאביב היה חיוך גדול על הפנים והוא אמר לי שזה היקום. השמש שקעה ואני רק גיבבתי מילים כמו ״כמה יופי״.

אבל ליקום לא הספיק, הוא רצה לתת לנו עוד ולכן רגע אחר-כך עברה אשה מקומית עם כלב ושאלתי אותה למי אפשר להתקשר לגבי כלב הים. היא סיפרה שפעם היתה כמוני מתקשרת אבל אין שירות הצלה כזה באזור. זו בעיה נפוצה בחופים האלו. לעתים הם פצועים, נשוכים מכרישים, ועולים למות בחוף. הם לא רוצים לזהם את הבית שלהם כי הם לא יתכלו שם, היא אמרה, אז הם עולים ליבשה וכאן הם יכולים למות, להיאכל על-ידי ציפורי חוף וקיוטי ולהתכלות באדמה. לעתים הם מעדיפים למות לבד, רחוק מהבית שלהם. את יכולה לאחל לו מוות מהיר, ללא סבל. היא דיברה בשצף בלי להפסיק על זה שקליפורניה היא מדינה של כסף לאף אחד לא אכפת מהטבע ובשלב הזה אמרתי לה תודה על נקודת המבט שלה שהזכירה לי שאני רואה את הכל מבחוץ, כאילו מקומי לשלוט במה שקורה בטבע. אבל אולי זה לא תפקידי להתערב. היא סימה במילים – אולי יום אחד תהיי עשירה וזה יפריע לך ותקימי פרויקט להצלת כלבי הים. יש עשרות אולי מאות כאלו לאורך כל החוף ואין לגופי הצלה כסף ומשאבים לעזור לכולם. כשהיא הלכה אמרתי לאביב שחשבתי על אמא שלי, שהלכה רחוק מהבית שלה כדי למות בשקט. כדי לא לטמא את הבית שלה. אמרתי לו שאני עוד המומה מכל ההתרחשות הזו שהתפרשה על פני פחות מעשרים דקות. אני המומה שסוף סוף ודווקא היום, בדרך לסטנפורד, ראיתי לוויתנים. אז הכנסנו את לואי לאוטו והבטנו פעם אחרונה באוקינוס. ואז ראיתי תנועה במים והצבעתי לאביב, תנועה גלית וקילוח מים דק יותר מקודם. דולפינים. הוא עקב אחר האצבע שלי ואישר שאני לא מדמיינת. ראינו את הסנפיר והגוף המקושת עולה ויורד בגלים. הוא חייך והשלים אותה עם ״תודה ליקום״ (זהו הצלחתי להמיר אותו).

דיברנו על זה בנסיעה – על התפקיד של ההודיה בלעזור לך להתבונן ברגישות ועדינות בנקודות ההשקה המזעריות האלו בין מחשבות הלב לבין המציאות. זה קורה דווקא ברגעים דקים דקים, הבזקיים של היום יום. כשאת מודה את מתחילה להבחין שהבקשות כן מתגשמות במגוון צורות. נוף מים שחשבת אוקינוס ניבט כאגם, המשאלה לראות לוויתן מגולמת בכך שראית את נשיפה וכיוון תנועה ולא את הגוף ממש. לראות חיות ים – כלב ים אולי ביום האחרון לחייו. אבל ככל שאת מבחינה, כמו בשרשרת את מגלה עוד ועוד. לכן אמרתי תודה כשהתפנתה חניה ממש צמוד לבית שלנו בדיוק כשעשינו פרסה לחפש מקום אחר כי הכל היה תפוס, אמרתי תודה כשנכנסנו לבית ברגל ימין וגילינו שבבית יש פרקט (למרות שדחו את הבקשה הרשמית שהגשתי לקבל בית בלי שטיח מקיר לקיר), אמרתי תודה כשגילינו שהסופר היחיד הקרוב שפתוח אחרי 21:00 הוא ניצת הדובדבן האמריקאי שיש בו מגוון אוכל טבעוני מוכן שניתן לקחת TA. והיו עוד כמה פעמים אבל הבנתן את הקטע.

תודה שנשארתן למרות שארוך מהרגיל הפעם.

ס.פ.

המלצות

אני יודעת שיש מפנה אמוני בתרבות הישראלית הליברלית בשנים האחרונות (אולי מאז השבעה באוקטובר). כלומר, מה שהיה פעם ״טפו-טפו-טפו״ וחמסה או ״אל תפתחי פה״ וכולי, התגבר לריטואלים כמו מניפסטינג, אפירמציות וזימונים. כמו כל תופעה תרבותית עם עומק היסטורי, אידיאולוגי ופילוסופי גם כאן התפוצה הרחבה משטיחה ומרדדת (בעיקר כשמדובר בנדידה של אידיאולוגיות מהמזרח למערב). בכל מקרה בתוך שדה הקוצים היבשים והבלתי (סטייל הישראלית שעשתה מניפסטינג שבאד בני יעלה אותה לבמה) מצאתי את דורין אטיאס כמישהי שמצליחה להנגיש את התפיסה שאנחנו אחד עם היקום לקהל בצורה פשוטה ובגובה העיניים עד כדי שמצאתי את עצמי נעזרת בעצות שלה בעצמי: כאן.