השעה 18:00 ואני כותבת לכן מהדשא הצופה לאגם, מוקפת באמניות וכותבות מהרזידנסי אחרי יום מרגש בו היו לנו פרזנטציות. הבוקר התחיל בביקור בסטודיואים של האמנים/ות ואז במשך כשלוש שעות היה אירוע הקראה של הכותבות/ים ולראשונה בחיי קראתי שיר שכתבתי, באנגלית. תרגמתי את השירים שלי כדי להתקבל לפה אבל זו בהחלט היתה חוויה שונה לגמרי לקרוא אותם בקול, בפני קהל. לכל כותב/ת הוקצו 10 דקות להגיד כמה מילים על מה עשינו פה ואז לקרוא חלק מזה. חברות קראו פרק ראשון מרומן שעבדו עליו, היה פה פרופסור למשפטים שדיבר על הקשר בין מיסים לאמנות, היתה הקראה של מחזה שממש הומחז על-ידי חלק מהכותבות ועוד מגוון טקסטים מאד שונים ומאד איכותיים. אבל בין כולם, היתי היחידה שאנגלית לא שפת האם שלה. איכשהו קרה שכל הכותבים/ות מניו-זילנד, אוסטרליה או ארה״ב. נדמה לי שאני תמיד פגיעה כשאני קוראת בשירים שלי אבל לעשות את זה באנגלית הכפיל את פעימות הלב, את החשש לפשל, להיות לא מובנת, להתבלבל ולעצור. אבל עשיתי את זה.

קראתי 5 שירים, שניים חדשים ושלושה מהספר – כולם בתרגום לאנגלית וביניהם קראתי כמה משפטים ששזרו את הסיפור וההשראה לכתיבה שלי לצד הסבר על מה עשיתי פה. את הסשן סיימתי עם שיר שכתבתי לילד שלי שעוד לא נולד ויותר מהתוצר – השירים המתורגמים – מרגיש לי שהרווחתי את הרגע הזה שבו עמדתי ודיברתי במשך עשר דקות באנגלית, על הדבר הכי כואב וחשוף ואינטימי, בשפה זרה שלא נוח לי בה (בלשון המעטה) ועשיתי לעצמי מקום, והרגשתי מובנת. הרגשתי שיותר מהמילים שבחרתי לתרגום השירים, המטען הרגשי שהבאתי בדיבור ובקריאה נגעו בלב שלא מבין עברית וזו היתה תחושה חדשה. מרגשת.

למשל פנתה אלי אורחת של אחת האמניות, חברה שלה שבאה לימים האחרונים להתארח איתה פה ואמא שלה היא יתומה לאבדנות. סבתא שלה נפטרה לפני שנולדה ואמא שלה אמנם סיפרה לה אבל לא דיברה איתה על זה. היא ביקשה לשלוח לאמא שלה את השירים כדי שיוכלו לדבר על זה, שתוכל לשאול אותה שאלות שלמרות הקרבה היא לא מרגישה שהיא יכולה לשאול ומעבר להתרגשות מהעניין שהביעה, מהבקשה שלה להעביר את השירים הלאה, התרגשתי כי לראשונה יכולתי לדמיין – אפילו לראות ממש- את הבת שלי העתידית האפשרית, שאספר לה על אמא שלי, ויהיו לה ספרים שיעזרו לה לנסות להבין, ותהיה לה אמא שתהיה מנוסה דיה בלדבר על הסבתא שלה שהיתה עולם מלא וצבעוני שהוא לא רק הסוף שלה, והבת הזו שלי תהיה בת-זוג או חברה של אמנית שנסעה לצייר בצרפת לשלושה שבועות בקיץ, והיא תארוז תיק גב של מטיילים ותחצה את האוקינוס להגיע לפגוש אותה. והיא תהיה יפה, גבוהה, זקופה, והיא תרשה לעצמה לבכות כשהיא תשמע שירה שמדברת על הסבתא שלה שלא הכירה, בטוחה מספיק לגשת למשוררת הזרה ההיא, שאין לה מושג לשמה, לשפתה או למקום בו גרה, אבל היא יודעת לראות מעבר את החוט המקשר ביניהן.

תודה שנשארתן עד כה.

להתראות מחר.

ס.פ

נ.ב – התמונה צולמה כשכולן רצו פנימה כי התחיל טפטוף…

המלצות

סאמר, תסריטאית מאוסטרליה ממליצה על הספר ״Big Magic״ מאת אליבת׳ גילברט. באופן מדהים (שלא אמור להפתיע ברגע שמכירים את האשה האינטיליגנטית הזו) רגע אחרי שהיא ממליצה על הספר היא מצטטת מתוכו בעל פה – כמובן מבלי שהיא יודעת על מה הבלוג שלי, כאילו היא מביאה איתה גם איזה רמז מהיקום:

“He became a poet the way other men become monks: as a devotional practice, as an act of love, and as a lifelong commitment to the search for grace and transcendence. I think this is probably a very good way to become a poet. Or to become anything, really, that calls to your heart and brings you to life.” – Elizabeth Gilbert, Big Magic

קווין, תסריטאי ומחזאי מארה״ב מוסיף שאליזבת׳ גילברט מדברת על כתיבה כמשהו שצריך למצוא לו זמן ולהשקיע בו לחשוק בה כמו לנהל רומן עם הכתיבה. הוא מוסיף שהיא מעודדת אותך שמרגע שיש לך רעיון לכתוב עליו אל תשחררי אותו. הוא מוסיף את המחזה the war of art שעוסק בנטיה הטבעית להמנע ואולי להתנגד ליצירה. הוא מוצא את המחזה מעורר וממלא השראה וממליץ לקרוא אותו. ולסיום מציע להקשיב לשיר מנקודת של נהג מונית בניו-יורק אחרי 23:00: