הבוקר הזמן שלי פה נראה לי יקר מדי מכדי לשבת שעות מול המחשב ולעשות משימות אקדמיות. ודווקא כשהחלטתי לעצור את השגרה שלי, ללא כל הכנה דברים התחילו להתפקשש לי: מי שחשבתי שתחלוק איתי חדר במלון בפריז לפני הטיסה הבריזה לי (שיעור ראשון בלהבין נחמדות אמריקאית מנומסת), פספסתי פגישה קבוצתית שנועדה להסביר לנו איך יתנהלו הימים האחרונים והפרזנטציות, נודע לי שאצטרך לגשת למבחן אנגלית בסטנפורד ועוד סימנים מקדימים להתפרקות. האפשרות לפתוח נטפליקס ולא לצאת מהמיטה עלתה בראשי. אני חושבת שזה די מרשים שזה לא קרה עד היום ולכן השתעשעתי ברעיון. אבל אז נזכרתי בפוסט מאתמול על הרצון לקרוא ליד האגם, ובעצם אולי נזכרתי בו כבר כשיצאתי לשם. והחלטתי שבניגוד לכל יום שבו אני אורזת בתיק ליתר ביטחון מחברת ומחשב וספר שרציתי לכתוב עליו למקרה שארצה לעבוד, הפעם אני הולכת רק עם ספר הקריאה שלי.

ביליתי על שפת האגם במשך כשלוש שעות. שכבתי בבגד ים עם חצי הגוף התחתון בשמש והחצי העליון תחת צל עץ וקראתי. לעתים הרמתי את הראש כששמעתי ציפור קוראת, או ציוץ של חרק. מישהי מאחורי דיברה בטלפון בשקט והתרחקה. לעתים בהיתי באגם. כמה זמן עבר מאז שהיה לי רגע כזה? אחר כך רציתי להכנס למים אבל עכבישה טוותה קורים מצד לצד של מעקה המדרגות שיורדות לאגם וחשבתי שזו בטח היתה עבודה של ימים ולא רציתי להרוס לה. שוב ושוב הלכתי הלוך חזור אל הכסא שלי וחזרה ובסוף לקחתי מקל, אמרתי לה סליחה וקרעתי את הקורים מצד אחד של המדרגות והעברתי אותם למעקה בצד השני. אני חושבת שעשיתי גם טובה לשפיריות הכחולות שלא העזו לעוף לכיוון הזה וממש היה נראה שהן רואות חומה גדולה מולן כי כל פעם התקרבו עצרו והסתובבו. בשלב הזה אני תוהה אם אתן עוקבות אחרי התמונה או שהויזואליה לא ברורה אבל אני ממשיכה.

בשעה ארבע כבר הכנתי לי ארוחת צהרים בבית והגם שהמחשבה לאכול את השניצולים והשעועית מאתמול מול הנטפליקס עברה בראשי הפרק הראשון בסיפור שכתבה חברה פה היה מונח מודפס על השולחן ולא הפסיק להביט בי. לקח לי זמן להכנס לזה, שוב ושוב קראתי את אותן הפסקאות, ובסך הכל דובר בחמישה עמודים ברווח כפול באנגלית. אבל לפעמים מספיקה מילה אחת או שתים שאת לא מכירה שיחרבשו לך את הריכוז ותביני שאת לא מצליחה ותוותרי. אז ויתרתי וחזרתי לדף ואז כבר באופן טבעי עברתי לקרוא טיוטות של תרגומים לשירים שלי עליהן אני עובדת. לקח לי עוד 59 דקות של שיחות מסדרון שהתארכו, כולל הצצה לסטודיו של ציירת שהציגה לי את עבודותיה בזמן שהכנתי קפה, עד שנכנסתי לחדר הכתיבה בבית הראשי. בדיוק דקה לפני השעה היומית לבלוג.

יש פה הרבה הסחות דעת אבל למען האמת זה בעיקר אנחנו שמסיחות את עצמנו. לעתים ההסחות הן המטרות השאפתניות שאנחנו מציבות לנו, לעתים ההסחות הן המילים הקשות שאנחנו אומרות בראש לעצמנו על היצירה שלנו, לעתים זה פשוט הויתור הזה לעצמנו במקום שבו לא הכל אבוד. אני לא מתכוונת לזה במובן הדרמטי, זה לא ממקום של ענייני נפש (הפעם) אלא שאני מתכוונת שבמקום שבו נותרו לך ימים בודדים לחופשה או מסע את יכולה לחוות יום חדש אחר וממלא, במקום שבו את חושבת שאין בך כוחות יצירתיים את יכולה לשבת ולכתוב בלוג. את פשוט צריכה להחזיר לגוף כוונה להרפות, כמו במדיטציה.

תודה שנשארתן עד כה. תמונות בהמשך.

להתראות מחר.

ס.פ

המלצות

טילי מאוסטרליה (מעיירה בשם Ballarat ליד מלבורן). אגב היא אחות טיפול נמרץ שלקחה שנה הפסקה לכתוב רומן פרהיסטורי. ממליצה על השיר:

לאחר שהשיר הזה נוגן במחשב שלי כדי לוודא ששמתי את השיר הנכון, אוטומטית התחיל שיר מהמחזמר ״וויקד״ והתחיל פה קריוקי בחדר כותבות (עם טילי מאוסטרליה ומדי מניו-זילנד) במשך רבע שעה כולל ריקוד מודרני דרמטי. היום מתפתח לכיוונים לא צפויים.