קודם כל גיליתי כמה דברים מביכים. האחד הוא שאני במחוז שמפיין ולא דיז׳ון, וזה מביך כי חודשים לפני שהגעתי לפה בכלל חשבתי שאני מגיעה למחוז בורגונדי (של היין) בקיצור אני חושבת שזה מראה שלא משנה כמה את חושבת שקראת את המפה והאתרים הרלוונטיים את בסוף מוצאת מקור סותר. האשטאג החיים בעידן הפוסט אמת. כל זה כדי להצדיק את הבלבול שלי כשהמלצתי על החברה הראפרית פה וכתבתי שהיא משיקגו בעוד שהיא בכלל מוירג׳ינה. מדוע אני זוכרת את זה עכשיו? כי בדיוק דיברנו על כך שהיא חוזרת לסוף לימודי הקולג׳ וצריכה להחליט לאן להגיש מועמדות והיא נמצאת בצומת היפיפיה הזו שבה את מתלבטת בין בית ספר למשפטים, לבית ספר לאמנות לבית ספר לעיתונאות. הו הצומת המתוקה והמוכרת שהייתי בה לפני עשור. וראיתי את הבלבול בעיניים שלה ואמרתי לה שאני יודעת שהיא מרגישה מבולבלת אבל שזה גם מאד מרגש כי יש לה כבר קול, כלומר היא יודעת מה היא רוצה להגיד ואיך (היא באמת אמנית מאד מוכשרת) ויש נשים שגם בגיל חמישים לא מגיעות לזה (כך אמרתי לה רק כי היא בשנות העשרים למרות שאם היתי מדברת עם עצמי היתי אומרת שבעים). ואמרתי לה שנראה שהיא בים סוער של בלבול ושהיא צריכה להשתמש בביטחון הזה כמצוף. והיא אמרה שזה קשה לא לגרום לבלבול לבלוע אותך.

ומה שמעניין זה שהיא פתחה לי בקלפים לפני איזה שבוע (שלושה קלפים, עבר הווה עתיד) וזה של העתיד סימן דרך חדשה, עזיבה של בית של מקום מוכר ויציאה להרפתקה וחוסר וודאות שכוללת גם הגשמה. ושמחתי ולא הופתעתי כשזה היה הקלף שלי אבל חשבתי על זה שאני לא חושבת על זה, ואולי אני אמורה. כלומר, אולי חודש וקצת לפני עזיבת הארץ אני כבר אמורה להרגיש מבולבלת כמותה? או לפחד? האמת היא שבאורח מוזר אפילו לא פחדתי כשקיבלתי הודעה שמחלקת המדינה של ארה״ב מקצרת את ויזות השהיה של תלמידים עם ויזה כמו שלי רק לארבע שנים, כי ברצינות הרגשתי שעוד 4 שנים לכי תדעי מה יהיה. אבל יותר מזה אני מרגישה שאני מנסה להיות כל כולי בימים האלו פה, למצות את המירב. לעשות את כל זמן הכתיבה שלא יהיה לי כשאחזור לרכבת דוהרת של משימות, בירוקרטיה, פרידות ואז מעבר, היכרויות, ההתחלה. תמיד ההנעה של ההתחלה לוקחת זמן. ואני רוצה לתפוס את הימים פה ולהקפיא אותם. את הרגעים האלו שאני יכולה בצהרים פשוט ללכת לחדר שלי ולעשות כביסה ולהכין סיר של שעועית ברוטב אדום כי מתחשק לי בלי דין וחשבון. או לשבת ולכתוב עד שעה בלתי סבירה בלי דין וחשבון. וזה אולי מה שקשה לי כשאני חושבת על היום הזה שעבר. שבעצם גם בימים פרודקטיביים כמו היום, בכל זאת, מה שצורם לך הוא שלא עמדת מול האגם, לא עשית עדין את ההליכה ביער שתכננת, עוד לא שכבת על הדשא וקראת ספר. ולמעשה, בתוך המקומות האלו הכמו-מוגבלים באפשרויות נפתחות עשרות אלפי אפשרויות – למשל קריאה במרפסת, קריאה במיטה, קריאה על דשא, קריאה על כסא מול האגם, קריאה על סירת הפדלים באמצע האגם, קריאה באזור של המדורה מתחת לעצים, קריאה על הגג או קריאה בנדנדה (האחרון יגרור בחילה מיותרת). ואולי זה זה. הכיווץ שלא משחרר לקראת הסוף, לא מה שאני הולכת לקראתו אלא מה שאשאיר מאחור. כאן בשאטו. וכשאני חושבת על עזיבת הארץ אני עוצרת את עצמי מלפתוח את צנצנת הרגעים שאשאיר מאחור. אני דוחפת לפינה חשוכה ומאובקת מתחת למיטה. אתמודד עם זה ביום אחר.

תודה שנשארתן עד כה.

להתראות מחר.

ס.פ

המלצות

היום ביקשתי מניק, צייר אמריקאי שחי בניו-יורק לספק לכן המלצות והוא אמר הסופרנוס וזה הצית דיון שנע בין לטעון שזה משעמם מהעונה השלישית לבין לטעון שזו סדרה מדהימה שהדמויות בנויות בה לעומק ולרוחב והיא מאד מאד סוחפת. הוא אוהב את רמרנדט וקלימט אבל המליץ לעקוב אחרי שני ציירים מודרניים: לורה מארקס וקים ג׳ונג ג׳י .

אגב גיליתי פה שיש מי שמאד חשוב להם להקפיד על ההבחנה בין painting שזה ציור (עבודה בחומר רטוב) לבין drawing שזה רישום (עם חומר יבש). היו גם מי שנורא התעקשו להתעצבן על מי שטען שהוא מצייר כשהוא עובד עם טושים, מרקרים ופחם. נו שויין.