יש לי עשר דקות לכתוב היום את הבלוג לפני צלצול הפעמון לארוחת הערב. שיניתי מקום הבוקר, עבדתי משולחן כתיבה בסטודיו פנוי בכפר. בארוחת הצהרים אכלתי בשר בטעות ובלי לחשוב רצתי לשירותים להקיא (בעודי מבקשת מגופי לא לעשות סצנה ולנסות לא לחשוב על זה). היו לנו שני סשנים של הכותבים אחד אחרי השני, הסוף מתחיל להתקרב ומתכננים איתנו את הפרזנטציות של סוף הסדנה ונוסף להכל היה עכשיו ערב מיקרופון פתוח שבו גיליתי בשמחה שהאנשים שהתחברתי אליהם הם גם מוכשרים, נוגעים, מצחיקים ושנונים כמעט כמו האישיות שלהם, שהצלחתי לתפוס בזמן הקצר של ההיכרות בינינו.

אני חושבת שהנקודה האחרונה היא מה שאני לוקחת מהיום הזה על הקשר בינינו לבין האמנות שלנו. כמו שלפעמים נאמר על בעלי כלבים. אם את רוצה שהוא יהיה מחובר אליך יותר, את צריכה לתת לו לרוץ חופשי בלי רצועה, אם את רוצה שהוא יהיה תקשורתי יותר את לא יכולה להתעלם מרגעים בהם הוא מתנהג שונה מהרגיל למשל נובח או יושב מולך ובוהה. לפעמים זה נראה כמעט לעשות ההפך הגמור ממה שאת מתכוונת ובמובן הזה אם רוצה להיות אינטימית וכנה עם קוראות הטקסט שלך את צריכה להתרחק ממנו כשאת קוראת בו ועובדת עליו, להתנתק ממנו ולשפוט אותו כמי שלא מכירה בכלל את הסיפור; אם את רוצה שהטקסט יגע בקהל רב את צריכה להיות יותר ויותר ספציפית, מפורטת וויזואלית; ואם את רוצה לעורר דיון פנימי בין אדם לבין עצמו את צריכה לעצור בדיוק כשהגעת ללב העניין.

תודה שנשארתן עד כה.

להתראות מחר.

ס.פ

המלצות

ברידגי׳ט, ציירת וזמרת מפלורידה והיא ממליצה על תכנית הטלויזיה The haunting of hill house והיא ממליצה לקרוא The Lamb (מאת lucy rose) – הכל יצירות אימה אז ראו הוזהרתן חחח 🙂