הבוקר דילגתי על הקריאה ב״יוגה״ כדי למהר להגיע לחדר העבודה – כאילו לא למדתי כלום מהמחשבות של אתמול. בכל מקרה, שמחה לעדכן שסוף סוף נמנעתי מלדחיין את תרגום התזה שלי כפי שעשיתי ביומיים האחרונים ואני מבטיחה לעצמי להשלים את קריאת הספר בערב.

ובכל זאת, כמו בכל יום אירועים התרחשו וקטעו את רצף היום. אבל הפעם הם היו טיפה יותר דרמטיים. זו הפעם השניה בתקופת השהיה שלי פה שגבר סטרייט מתבקש לעזוב מוקדם מהצפוי בגלל התנהגות מטרידה מינית. למזלי, לא היתי מעורבת באף אחד מהאירועים ואני מאד מעריכה את הנשים שהיו מעורבות בתלונה לצוות המנהל את המקום. אני לא אכנס פה לאירועים שבדיוק התרחשו כי אני חושבת שהדבר החשוב הוא מה שקרה אחר כך. קודם כל הבחירה האמיצה של אחת הבנות לשתף דווקא גבר מבוגר שנמצא איתנו פה והבחירה שלו לתמוך בה כשהצוות פה שאל אותה למה היא לא פנתה קודם והטיל ספק בשאלה אם החששות שלה ממנו מוצדקים. במקרה שקרה היום, נדמה לי שהצוות שמע מישהי צועקת על הגבר הפוגע לאחר שגילתה על ההתנהגות שלו כלפי אחת הבנות האחרות. יש פה מצלמות ונטען שהם ראו את זה במצלמות. אני לא יודעת אם זה נכון או אל אבל מרגע שידעו קראו לבחורה שנפגעה לשיחה ואחר כך לגבר הפוגע שכעבור כשעה יצא מפה עם התיקים שלו לרכבת.

מצאתי את עצמי מסתכלת מהצד על הסיטואציה ותוהה אם הדברים היו נראים אחרת לו הגברים האלו היו מתנצלים באותו רגע או ביום המחרת. ואני חושבת, למרבה הצער, שאולי כן. הצער שלי נובע מחוסר היכולת של הגברים האלו להכיר בהתנהגות שלהם – למרות הזמנים בהם אנו נמצאות ולמרות שספציפית פה ברזידנסי מישהו כבר הלך בגלל הטרדה ולכן היה מצופה שלקח ילמד. אבל הוא לא נלמד ומה שמתסכל אותי הוא שכמו שאצלנו יש מציאויות נפרדות לצופי ערוצים שונים בטלויזיה כך יש גברים שעדין יכולים לראות בנו הנשים ככאלו שלא יודעות להבין בדיחה או שלוקחות דברים קשה מדי. אני אפנה כאן למטה לחברה שכתבה על זה באריכות בסבטקס (מכירות? זו רשת חברתית לכותבים, שווה מאד! כמו להיות מנויה למלא מגזינים במקום אחד). ואחת הנקודות המעניינות בטקסט שלה היא שלהגיד ״זו סתם רכילות״ זו דרך של גברים להקטין את הטענות שלנו בנושאים כאלו, ולמנוע מנשים להתאגב ולחשוף את ההתנהגות הבעייתית שלהם. גם כשהיא נעשית על ידי ״בחורים טובים״ ורק לשם ״בדיחה״. זה לא היה המקרה הפעם, פה הדברים היו חמורים מבדיחה, אבל המחשבה על איך זה מתחיל היא חשובה.

ומכאן אל הארץ אני חושבת על הסכסוך, על אמירות כמו לא לשבת בקואליציה עם ערבים, כשקולות ללא לשבת בקואליציה עם הומואים או נשים. אני חושבת על ביטויים כמו ״עבודה ערבית״ שנועדו ליצר נחיתות מובנית שמיוחסת לגזע. כמו ש״חמדנות יהודית״ הוא בטח ביטוי מקובל באזורים מסוימים בעולם. ולו כבדיחה. ואני חושבת שאני בעיקר לוקחת מכל הדבר הזה את ההבנה שדווקא התרבויות המנומסות מדי, המתחשבות עד כדי ספק צבועות, הן אלו שמאפשרות לאנשים לזכור את הכללים בחברה שהם חיים בה. מאפשרים להרגיש ביטחון מינימלי במרחב הציבורי, גם אם דברים נראים אחרת בין דלתיים סגורות. ואולי, אולי זה עדיף?

תודה שנשארתן עד כה.

להתראות מחר.

ס.פ

המלצות

אחת הנשים המגניבות שהכרתי פה היא נאנדי, והיא מוסיקאית אמריקאית משיקגו הנה המוסיקה שלה הבלוג של חברה עליו דיברתי ״מה קורה כשאנחנו צוחקים על זה״