הבוקר קראתי בספר ״יוגה״ של הסופר הצרפתי עמנואל קארר ונכתבו שם כמה פסקאות יפיפיות שתוהות על העיסוק שלנו במדידה של הספקים, ובפרט של מהירות העשיה של דברים. אנחנו מודדות את חיינו בצורה שמעריכה לחיוב את הכמות ולא תמיד חושבת על הקצב. לדוגמה, שיאי הספורט שנשברים נוגעים לרוב למהירות. אבל קארר תוהה אודות אפשרות למדוד ולהעריך איטיות. מתי לאחרונה ניסנו לצעוד מחדר אחד לאחר בביתנו בקצב האיטי ביותר? אם ננסה, נבחין בקושי להתאים את הנשימה לתנועות הגוף, לשמור על שיווי משקל ועל ריכוז. יתכן שנגלה דבר או שניים על עצמנו.
בדומה לאתמול מצאתי את עצמי גם היום סוטה מהתכנית המקורית. הפעם, באופן לא צפוי קיימתי שיחת וידאו בת קרוב לשעתיים עם אחותי הקטנה וכל שעשינו בה היה לדבר על הצורה של שיר שכתבתי ועל תוכן שיר שכתבה. הרגשתי סקרנות ותשוקה כשדיברנו על השיר שלה, כשהצעתי אפשרויות וראיתי או שמעתי את גלגלי ראשה חושבים, כששכבות סלע התקלפו מהשיר כמו בחיפוש אחר אבן יקרה שהיא בסוף קטנה ונוצצת. היתי מרותקת כל כך שמצאתי את עצמי מפספסת את ארוחת הצהרים ורוצה להמשיך. חשבתי על כך שמי שלא כותבת שירה לא יודעת כמה שעות אפשר לעבוד על כל שיר. ובעצם על כל יצירת אמנות ותהיתי האם יש יצירה שמוכרת דווקא בשל משך הזמן הרב שנמשך תהליך היצירה שלה (התשובה מחיפוש קצר בגוגל היא לא, אבל מוזמנות לעדכן אם גיליתן אחרת).
הקטע הזה של איטיות לא מקורי מדי, יש את תנועת ההאטה שקשורה להתחממות הגלובלית ומתחברת לתורות מהמזרח שמחנכות (כמו בספר של קארר) לנוכחות ברגע ידה ידה ידה. אבל מה שבעיני מרענן הוא המיקוד בגוף וההחלטה לבצע פעולה אחת באיטיות רבה ככל הניתן כדרך להתחבר לגוף שלנו וכהצעה לחוויה שהיא לא רק אישית כמו לנסות לשתות כוס מים לאט, אלא גם, תרגיל מקצועי בכל מלאכה. התנסיתי בזה לפני כמה ימים כשהיה לנו שיעור ציור של מודל עירום. הגיעה דוגמנית לסשן שנמשך שלוש שעות במהלכו היא עמדה בשלוש פוזות למשך עשר דקות ובעוד שלוש פוזות למשך חצי שעה כל אחת. היו הפסקות באמצע. אני אינני ציירת, נדמה לי שאין לי סבלנות (אפרופו איטיות הבלוג), ומעולם לא השתתפתי בסדנה כזו. כדי להקל עלי ועל משתתפות בסיטואציה דומה הציעו הציירים המנוסים בקבוצה תרגיל מוכר להתנסות במודל עירום: הביטי באשה באיטיות הרבה ביותר שתוכלי והניעי את העפרון על הדף בקצב המבט האיטי שלך. כלומר, בלי לנסות לצייר לפי פרופורציות של הדף והגוף, בלי תכנון ואפילו בלי להציץ בדף. התכווני למזג את קצב המבט לקצב היד הרושמת. התחלתי משיערה האסוף בגולגול, ירדתי אל אוזן, צוואר, כתף יד, מתרחקת מאיברים מוצנעים עד שגם אליהם הגעתי ובכל רגע שרציתי להמשיך הלאה ולמשוך את העפרון עצרתי את עצמי. יכולתי לראות את גבשושיות עורה, את קצב נשימתה, את בליעת הרוק. לאט כבר לא חשבתי על הציור, היד הלכה אוטומטית עם המבט והראש התנקה ממחשבות והרגשתי שאני כמעט מרגישה אותה בקצות אצבעותי.
למטה מימין ניסיונותי לצייר. הדף מימין מכיל שלוש תנוחות קצרות (האם תזהו מי מהן נעשתה על-ידי תרגיל החיבור של העין והיד?). בדף משמאל רישום מודל ערום של תנוחה שנמשכה חצי שעה, כפי שניכר בשלב מסוים איבדתי את הסבלנות ועברתי לרישום מודר במילים.
תודה שנשארתן עד כה.
להתראות מחר.
ס.פ
המלצות
אווה מניו-יורק עזבה עבודה בהוצאה לאור ונסעה ללמד אנגלית במדריד, היא משתפת שהשהות פה לימדה אותה שכשאת רודפת אחרי פרויקט כתיבה או אפילו עבודה חשוב לעצור, להרגע ולעשות שיקוף עצמי. היא משפת שההיכרות שלה עם מגוון אנשים שלכל אחד יש פרויקט אמנותי שונה ודרך חיים שונה לימדה אותה שאין כזה דבר להיות ״בפיגור״ בחיים אלא שיש דרכי חיים שונות ולכן – אני משלימה אותה – את יכולה למדוד את עצמך רק לפי הדרך שלך.
היא ממליצה בחיוך על: הסדרה ״ולריה״ (שאני המלצתי לה עליה וכעבור יום סיפרה שהגיע בערב לפרק 4 וסיכמה במילה ״love״, שזה קצת כמו סלנג ל״אהבתי״ בדומה ללב שאת עושה כתגובת ואצאפ). היא המליצה בחום על הספר All About Love מאת Bell Hooks, שגרם לה לחשוב הרבה אחר-כך ולהרהר בינה לבינה. מזכירה שהיא קראה עשרות אם לא מאות ספרים שהוגשו להוצאה בה עבדה אז שווה לבדוק תנושא
לגלות עוד מהאתר מעת לעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
