אני מתיישבת לכתוב שעה לפני ארוחת הערב, השעה פה 18:00 בערב ואין לי מושג מה עבר עלי בשלוש השעות האחרונות. כלומר יש לי מושג – בשתים וחצי סיימתי שיחה עם סאמר, תסריטאית מאוסטרליה שעובדת על סיפור קצר ושיתפה שהיא צריכה לשוחח עם מישהו על העלילה כי היא תקועה. כשהיא התחילה לספר על מה הסיפור – מציגה לי אותו לפי ציר זמן ששורטט על הקיר באמצעות שמות של סצנות שלוו בתמונות אווירה מגוגל (כן הרבה כותבים פה עובדים עם דימויים ויזואליים על הסיפורים שלהם) – התברר שהסיפור שלה הוא על מישהו שמתבקש לכתוב הספד על החבר הכי טוב שלו ודרך זה הוא נזכר ביחסים שלהם. הסיפור יפיפה ונוגה – מבוסס על מפגש שלה עם אנשים אמיתיים – ואני כמובן נשאבתי לשבת איתה כמעט שעה וחצי. היא התרגשה ברגע שאמרתי לה שהתזה שלי היתה על הספדים פואטיים (כלומר קינות) וככה התגלגלנו לברבר על הנושא. גיליתי שיש לי הרבה לתרום על ניתוח המצב הרגשי של דמויות שכותבות הספד. הופתעתי מעצמי שהופתעתי מעצמי.
העניין הוא שלפני הסשן הזה עם סאמר, הבלתי מתוכנן, היום שלי היה די ברור כי כמו בכל בוקר כתבתי לי ביומן בבוקר מה המשימות שלי להיום. אבל כשחזרתי לחדר העבודה בשתים וחצי לא הצלחתי למצוא את הסיפור הקצר שכתבתי במחברת עליו תכננתי לעבוד. חשבתי שאולי שחכתי את המחברת בחדר אז יצאתי מהבית הראשי בו חדר הכתיבה והלכתי כמה מאות מטרים לבית שלי לחפש את המחברת אבל גיליתי שכנראה שכחתי אותה בישראל. אני חושבת שלו היתי בישראל היתי ברגע הזה מתישבת מול הטלויזיה עד שהחושך היה בולע אותי רק כי התכניות שלי השתבשו. אבל במקום שבו החושך יורד ב22:00 השעה 16:00 בצהרים היא רק אמצע היום ולא יכולתי להרשות את זה לעצמי. אז שמתי שעון מעורר של חצי שעה והחלטתי שאני פשוט יוצאת מהבית והולכת בכפר בלי לחשוב עד שהשעון יצלצל. בהליכה חשבתי על השימוש הזה בשעון כדי לעשות לעצמך אקטיבציה. כמו שבבוקר שמתי שעון לרבע שעה קריאה בספר ואחרי שהתחלתי נשאבתי לזה ושמתי עוד שעון. זה קורה לי לפעמים גם בריצה. וכבר התחלתי לכתוב בראש את הבלוג של הערב בניסיון לנסח שיעורים שלמדתי על עבודה יעילה.
אבל כשחזרתי לחדר הכותבים בארבע וחצי עדין היתי מתוסכלת מהתחרבשות הלו״ז שלי (ההליכה לא עזרה) אז מצאתי את עצמי מסדרת את הלשוניות של הכרום. כן קראתן נכון! ואז התעקשתי עם עצמי לנסות לחזור לתכנית ככל הניתן אז הדפסתי סיפור אחר שכתבתי והחלטתי לנסות לעבוד עליו במקום הסיפור שננטש בתל-אביב אבל כשהתישבתי בסלון עם הדפים המודפסים ומוסיקה והטושים וכל מה שצריך כדי להכנס לטראנס עבודה מצאתי את עצמי משתעממת ונרדמת. שעמום זה רגש נורא מתעתע כי הוא יענטו לא דרמטי אבל הוא מלא משמעות. במילון המילים הנרדפות לו הן:
ולכן כשהתעוררתי ישבתי לכתוב את הבלוג, הרגשתי הקלה מסוימת כי היה לי חשוב לפצח איך הגעתי לכאן. אני חושבת שלמדתי מכל זה כמה משמעת נדרשת בשגרה הזו, הבועתית, דווקא כי היא מלאת חירות. כמה עבודת הכתיבה שאני עושה יכולה להיות מתישה ומכלת אנרגיה. כמה הציפיות שלנו מעצמנו יכולות להתגלם כתחושה מנטלית אבל גם פיזית ממש. אני חושבת שגם הבנתי שכשאת משקיעה הרבה אנרגיות בבוקר שלך לעשות את כל ההרגלים החיוביים שלקחת על עצמך (לקרוא, לכתוב ביומן, לקרוא שיר בעברית, לקרוא עמוד במדריך לכתיבת שירה, לעשות מדיטציה ולשתות קפה במרפסת) את מכלה לא מעט אנרגיות. וזה גרם לי להבין שריכוז ותקשורתיות הן משאב יקר ומוגבל של אנרגיה שאני לא ממש מנהלת ביום-יום. כלומר, זה לא מדיד כמו שעות שינה. למשל, חשבתן פעם כמה שעות ריכוז יש לכן ביום? כמה שעות של תקשורתיות (כלומר, יכולת לתקשר עם אנשים, SOCIALIZE). תהיתן פעם מה הסיבולת שלכן? מה משפיע על זה?
אבל השיעור השני החשוב הוא על המפגש עם אירועים משבשי תכניות. ומה שמעניין הוא שזה לא היה דברים רעים. להפך, השיחה הארוכה על הסיפור של סאמר היתה מלמדת והיא אפילו ביקשה לקרוא את התזה שלי ומזל שאחד הדברים שהצלחתי לעשות הוא לתרגם את רובה ועכשיו דוברת אנגלית תקרא אותה (זה טוב!) וגם – אולי טוב ששכחתי את המחברת עם הסיפור ההוא בארץ כי אני גם ככה על המון פרויקטים. אבל מה שמעניין ללמוד זה הקושי להתגמש, להמשיך הלאה, להשלים עם המשימה שלא תקרה היום כמו שציפיתי. וגם פה הדברים לא היו דרמטיים. יצאתי להליכה, נרדמתי בצהרים. בסך הכל דברים חיוביים אבל התסכול לא עבר. ואני תוהה איך אוכל לשחרר אותו. הוא אפילו מזדחל עכשיו לכתיבה כשאני חושבת לעצמי על אנרגיית השעמום שבטח עוברת גם אליכן הקוראות אבל אני ממשיכה בכל זאת ומרגישה את עצמי פיזית מנסה לצאת מהדיונה הזו של התסכול ששקעתי לתוכה. אני יודעת שזה מנטלי, הדבר הזה שאני חווה, ואני חייבת להצליח להוציא את עצמי לתוך כתיבה, הנה זה ממש עכשיו קורה, אני מרגישה אותה משחררת.
תודה שנשארתן עד כה.
להתראות מחר.
ס.פ
המלצות
מדיסון, סופרת ועורכת מוולינגטון (ניו-זילנד) ממליצה להכיר את המוסיקה של Aldous Harding
הדרכת מדיטציה של פחות מ-15 דקות קלילה שעזרה לי לפתוח את הבוקר בטוב
לגלות עוד מהאתר מעת לעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
