אני מודה שרציתי למשוך את תשומת לבכן עם הכותרת הצרפתית הזו וזה גרם לי לחשוב שהתרבות הצרפתית לא הצליחה להשתחל היטב לתרבות שלנו בישראל אם זו המילה הראשונה שחשבתי שרובכן תכירו (שׁאינה קוראסון או בונז׳ור). אבל האמת היא שכמו כל כותבת אני יכולה למצוא איזו הצדקה או היגיון פנימה לבחירה הזו והיא שתכננתי לכתוב לכן כמעין איזה משהו שאני עושה פה מדי יום ואיכשהו הימים רצו לי והגעתי להיום, עשרה ימים לפני סיום שהות אומן של שלושה שבועות. ומכאן הבחירה באורובה, ״להתראות״.

אז אם לחזור לסוג של התחלה, אני כותבת לכן משאטו בצרפת במחוז דיז׳ון, צמוד למחוז בורגון (אחד המחוזות היוקרתיים ביותר לייצור יין). הגם שהיתי בצרפת מספר פעמים (רובן בפריז) זו הפעם הראשונה שמצאתי עצמי נוסעת דרך שדות של חמניות, וכפרים קטנים מלאי חקלאים ובתים נמוכים ומגיעה לבאמת אמצע שום מקום שבליבו התגלה מה שנקרא לו בישראל טירה אך הוא איננו טירה, זה יותר כמו ארמון אבל לא במובנים המלכותיים והעצומים אלא דמיינו יותר, אולי, בית קיץ של עשירים של פעם. לפי הסיפור שסופר לי פה הוא נבנה בשנת 1700 על-ידי אציל שבנה טירה ממש פה ממול ורצה לראות מהחלון שלו בחדר השינה את הטירה שלו, אז הוא פשוט בנה עוד טירה. היום אחת משמשת לאיר-בי-אנד-בי ואחת היא בית לכותבים ואמנים שמתארחים פה לשבועיים או שלושה במשך רוב חודשי השנה (יש הפסקה בתקופת החורף).

האמת היא שהתקבלתי לפה כבר לפני שנה אבל קרו כל-כך הרבה דברים שביקשתי לדחות ומצאתי את עצמי מבלה חצי מהקיץ האחרון שלי בישראל (בתל-אביב) לפני הנסיעה לדוקטורט דווקא בצרפת. היתה שם התלבטות לרגע האם אני מגזימה אבל היות שהחיים קצרים ושאני רומנטיקנית בלתי נלאית זה היה נראה לי הגיוני לנסוע (וכמובן נקווה שספיר של אוגוסט לא תתחרט על זה). בשלב הזה אני מרגישה צורך להתנצל על כך שהרשימה הזו אישית יותר מבדרך כלל, כמו יומן מסע כזה, אבל אני גם בוחרת לא להתנצל. נדמה לי שזה עדיף מלא לכתוב. ובכן, הבוקר הגעתי להבנה שנותרו עשרה ימים לשהותי כאן ואחד החברים סיפר שהוא כותב בבלוג כל יום אז שאבתי השראה והנה אנחנו כאן. בזמן שעבר הספקתי לשהות פה עם בן-זוגי שהצטרף בהתחלה לסופ״ש ארוך שבמהלכו הוא קרא הרבה ואני ניסיתי לתרגם את התזה שלי למאמר באנגלית, לאחר שעזב צללתי לכתבי היד החדשים עליהם אני עובדת – אוסף שירים חדש וכן טיוטה של ממואר – כתבי היד עברו כל מיני תהפוכות.

למשל, אני יכולה לספר כמה מפחיד היה לי להגיע לסשן הכותבים שיש לנו אחת לכמה ימים ולהציג שלושה שירים שלי שתרגמתי. אחד מהספר הישן (השיר ; שקראתי באובלומוב בתחילת יולי ואפשר למצוא את הסרטון ברשתות תודות לאלחנן שצילם ולנטי שערכה). לצד זאת הבאתי שני שירים חדשים שגם בעברית לא פורסמו. הכנתי את עצמי לכך שלא יבינו כלום אבל באורח פלא הקבוצה, והמנחה שלנו, האמנית והמשוררת Suzi Q. Smith – טענו שהתרגום עובר די טוב. כך יצא שההערות היו די מועילות, למשל תיקוני זמן, תחביר פיסוק ולעומת זאת תהיה למה בחרתי דווקא לתאר עש. הסברתי שבתרבות שלנו נהוג להאמין שאם את רואה עש לאחר שמישהו מת אז זו הנשמה שלו שמבקרת אותך. אחרי שאמרתי את זה בפני הכתה תהיתי לרגע אם זו אמונה שקיימת רק במעגל המצומצם שלי? אשמח שתכתבו לי אם זה מוכר לכם/ן.

לא אחלוק עכשיו את כל הסיפורים שהתרחשו פה – כמו זה שהקבוצה מחולקת לאנשים שלא מבינים איך שרדתי את המלחמה בישראל והגעתי לפה לבין אלו שלא ידעו שיש כרגע מלחמה – אבל אציין, וזה מה שחשוב לי, שלפחות בחוויה שלי הצלחתי לפגוש שלושים איש שלא שונאים אותי בגלל שאני מישראל. למעשה, להפך, זה מסקרן אותם לדעת עוד. ואפילו לא בהכרח על פוליטיקה. ואני חושבת שיש בזה משהו מעודד, כי אני בכל זאת בחבורה של אמנים שרובם ליברלים, חלקם מגדירים עצמם לא בינאריים, ועדין יש פתיחות רבה שמנוגדת לאיך שהקבוצות האלו מוצגות במדיה. ואני חושבת שזה יכול ללמד או לתת לנו, בעקר הזדמנות להזכיר לעצמנו לסגור את החדשות לפעמים, לא כדי להיות מנותקת מהעולם (צאו להפגין, להתפקד, לבחור, כמובן) אלא יותר לצאת לעולם בעצמנו ולתת פחות כוח למי שמנסה לתווך עבורנו את העולם. אולי זה שיעור אחד שאני לוקחת מפה שהוא גם מתפרש לעבר עוד מחוזות כמו זוגיות, אמהות, משפחה, הגשמה עצמית. נדמה לי שככל שאת יותר פשוט יוצאת לשם, אל הלא נודע הזה, אל השדה הזה הזר שאין לך מושג מה מחכה בו, הסיכוי שתהיה לך חוויה ממלאת גדל. נדמה לי.

אז הספירה לאחור החלה, ואני לוקחת על עצמי לשלוח עדכון כזה כל יום עד תום התקופה. יהיו פה סיפורי יום-יום, מחשבות וכמובן המלצות קריאה כי זה מה שקורה בחדרים של כותבות וכותבים, רפרנסים נזרקים לך מעל הראש כל הזמן ואת פשוט צריכה לנעוץ אותם איפשהו, אז ברשותכן.

בדיוק צלצלו בפעמון לארוחת ערב, ופעמון הכנסיה מסמן שהשעה שבע. ככה זה פה.

להתראות מחר.

ס.פ

ספר על כתיבה ואמנות : "Elizabeth Gilbert "Big Magic
ספר מתח שהוא מאסט לאוהבי ספרי פרשיות רצח ומתח: ״רצח באוריינט אקספרס״ מאת אגתה קריסטי

טילי מאוסטרליה, ממליצה לכם/ן לקרוא את הספר This is How it Always Is מאת Laurie Frankel + לשמוע :