כשהוזמנתי לערב הזה לא ידעתי מראש על השם שלו וכששלחו לי את המודעה שהוכנה לאירוע ובה הכותרת ״אני ואמא שלי שמתה״

הרגשתי קווץ׳

הצעתי לשנות את השם אבל אמרו לי שזה ישיר, אצבע בעין ותהיתי למה זה כל כך הופך לי תבטן עד כדי שנהייתי חולה וצרודה כאילו צ׳קרת הגרון רוצה להיסגר. ממש ביום האירוע, כשקמתי משנצ כמה שעות לפני הערב התעוררתי וחשבתי שהכותרת מנוגדת לגמרי למה שהספר שלי (ממנו התבקשתי לקרוא בערב) עושה – הרי הספר יש בו ״אני״ אבל הוא קודם כל את, את כלומר האמא כלומר בזמן הווה, כאן שומעת – חיה !

הספר – כך הבנתי רק שנתיים אחרי פרסומו ולאחר כתיבת תזה בתואר שני בלימודי תרבות שעסקה בנושא (תראו מופתעות) – קינות ספרותיות לאמהות, הספר הזה שלי ובכלל מעשה כתיבת השירה במהלך עבודת אבל הוא ההפך הגמור בעיני מהכותרת הזו – הוא ההפך הגמור מהאני כי הוא נולד מאובדן מוחלט של ה״אני״ והוא ההפך הגמור מ״אמא שלי שמתה״ כי הוא כמעט נאבק בבשורת המוןת שלה כמו איזה פרפורמנס מחאתי של להשאיר אותה בחיים, של תקפוץ לי מוות כל עוד אני ממשיכה לכתוב היא עדין כאן – היא צוחקת ובוכה ושוחה ומקללת וחולמת ומלטפת, היא מלאך זבוב דבורה אפרוחי זהב, היא חיים – והשירה נטועה בכאן ועכשיו, השירה שואלת שאלה, פותחת שיח ולא מבקשת לסגור אותו עם תווית תמציתית וקצרה שאת כותבת על מדבקה לבנה כשאת אורזת בית וממיינת ארגזים ל״בגדי חורף״ , ״כלי מטבח״ או ״אני והאקס״ או ״אני ואמא שלי שמתה״ – כי הספר, ובעצם השירה המקוננת בכלל, בניגוד לשמה, קודם כל מתנגדת לחלוטין לעובדת המוות קודם כל משאירה את המתה בחיים, דרידה פתח ככה את ההספד שכתב על עמנואל לוינאס הוא אמר – כשאנחנו מספידים אנחנו קודם כל מדברים אל המת לפני שנצטרך לדבר עליו – כלומר ה״מתה״ בכותרת הערב הרגיש צורם כי ביחוד במקרה הפרטי שלי נדמה לי שמאז מותה, דרך הספר הזה היא ממש נהייתה פיניקס, אמא שלי, לא רק כי השירים בספר עוררו בתורם זכרונות ושיחות אצל המשפחה והחברים שלה אלא כי דרך הדיבור אותה בספר נתתי לה את גרוני, כמו בתמונה בפתח הספר בה היא מחזיקה עפרון, כותבת איתי ביחד.

ולגבי אותו ״שלי״ אסתור את עצמי ואציע שמרגע שהיא הפכה לדמות בספר היא אולי ממש לא אמא ״שלי״. כלומר אמא שלי במובן של האשה שעושה פרצופים בשיחות זום שמתעצבנת מהר מדי על נותני שירות ובהיסח הדעת שמה בצל ותפוחי אדמה במייבש במקום בסלסילת הירקות היבשים. ממילא היכולת של טקסט להציע ייצוג מדויק לחיים השלמים שהם אדם שואפת לאפס ולכן הדמות בספר הזה – או בכל שיר בעצם – היא אשה אחרת לגמרי, דמות שחולצה מקרעי זיכרון שלעד נידון להיות סדוק, ואז הוטבעה דרך השפה בטיוטות נלעסה ונלעסה בעריכה, נוצקה לדיו בבית דפוס על דפים ממוחזרים נכרכה – ובכל שלב כזה היא התרחקה ממקור ההשראה מהאשה האמיתית – יכול להיות שהדבר היחיד בספר שיכול להתיימר לייצג את ״אמא שלי״ זו רק התמונה בפתיחת הספר וגם היא, בעצם תמונה מלפני שהפכה לאמא.

נתתי אותה לרשות הרבים את האמא שלי שמתה

נתתי את הרגעים הדקים והפרטיים ביותר

הסכמתי שיותר משלי היא תהיה של השירה העברית

ואת הכל חשבתי בראש כשקמתי אחר הצהרים מהשנצ לפני הערב ואמרתי לעצמי שקט מחשבות גדלות ואמרתי לעצמי מניה עוברת בתורשה וקול אחר התערב והזכיר – ציון לשבח בפרס שנשא את המילים ״שירה עברית״ הספר הזה קיבל, אז מותר לך לומר שאמא שלך היא דמות אם בשירה העברית

ואמרתי לעצמי ובכן מה היא היתה אומרת עכשיו ?

פעם כתבה לי שכל מה שישאר ממנה זה זיכרון רחוק, חולף

כלומר אם היתה פה עכשיו אולי היתה אומרת שכל מה שהיא עכשיו זה רק אמא שלי שמתה

אולי זה זה

הקווץ׳ למקרא הכותרת

או מה שהטקסט הזה ניסה להיות

מאבק עיקש

להגיד לה שהיא טועה

מאבק עיקש

להודות שהיא אולי גם קצת צודקת

ס.פ

המלצה: הספר ״היה שלום״ לעמנואל לוינאס מז׳אק דרידה.