(21.3.2026)

במוזיאון Ashmolean באוקספורד מוצגת בימים אלו תערוכה על בוטניקה, ובעיקר על פרחים. התערוכה פורשת עדויות היסטוריות על פעולותיהם של בוטנאים לאורך ההיסטוריה לנסות לתעד סוגים שונים של פרחים, לאפיין אותם ולהבין מה ניתן ללמוד מהם. המוצגים מגוונים למדי, החל ממחברות של גננים שהיו אמונים על ניהול המשק של אצולה בבריטניה במאה השש-עשרה, ומונו על-ידי המדינה, המלוכה, או בעל סמכות אחר, לאסוף כמה שיותר ידע על צמחים. הם והן עשו זאת באמצעות ציורים יפיפיים שנאספו במחברות ובהמשך הודפסו בספרים. אבל התערוכה נמשכת עד ימינו אנו, ובין המיצגים נכללת גם אמנות מודרנית שכוללת פורטרטים של פרחים שצולמו בבתים של אנשים שונים באנגליה ועבודות מפעימות נוספות (למשל, פסלי פרחים שנעשו באמצעות קיפולי נייר של שטרות כסף מכל העולם כשכמובן לבחירת סוג הפרח המפוסל בשטרות שהגיעו מאמריקה הלטינית לעומת הפרח המפוסל באמצעות שטרות שהגיעו מן המזרח, הוקדשה מחשבה מראש).

אני יכולה לתאר פה את החלקים השונים בתערוכה, את התחושה החדשה הזו שהרגשתי כמי שלא מגיעה מן התחום שנעשתה פה עבודת אוצרות מרשימה. הרגשתי כך כי כל עבודה היתה מדויקת במיקום שלה בתהליך ההיסטורי שעברתי כצופה במעין מנהרת זמן של יחסי האדם והטבע לאורך השנים. גם המעבר מחלל חשוך מאד עד לחלל האחרון שבו חלון ואור טבעי האירו את היצירות היה מתאים מאד (כאילו הפכתי גם אני מזרע קטן בבטן האדמה והנצתי מצידה השני אל השמש). ואפילו הבחירה לתלות על הקיר זכוכיות מגדלת קטנות עם מסגרת שחורה לשימוש הצופה בתערוכה אפשרה להיכנס לנעלי הבוטנאית לפרקים כי יכולתי להתבונן מקרוב בציור ולהבחין בשערות הדקיקות על גבעולים בכל ציור וציור.

אבל אחד הדברים שנצרבו בי הוא דווקא הציור הראשון בתערוכה.

כשאת נכנסת לתערוכה, החלל הראשון אליו את מגיעה הוא חלל עם תקרה נמוכה, מחוסר חלונות ומעט חשוך. מולך ניצב קיר צבוע בורדו ועליו ציור אחד בודד של זר פרחים בתוך אגרטל. מחשבה ראשונית: ריאליסטי, כמעט כמו תצלום, אך גם עתיק. מסגרת זהב של פעם כזו. וינטג׳. הזר נראה כליקוט ספונטני בשדה. יפה שקטפו פרחי בר, יפה שהניחו, יפה שהעמידו במרכז של ציור כמו שמעמידים בן אצולה. יש משהו מנחם בפרחים, בזמניות שלהם שהיא כל-כך טבעית. אני לא עצובה למראה הפרח העומד להתייבש ולנבול, כי יצמח אחד אחר. האם אשלים אי פעם עם הסופיות של בני אדם? שלי עצמי?

עומדת ללכת, מחליטה לקרוא את ההסבר שליד התמונה: ציור שמתוארך ככל הנראה לשנים 1670-1690. מבט מעמיק מלמד שהפרחים שהוצבו בכד אינם פורחים באותה עונה. כלומר שלפי המידע על התקופה ההיא והמקום ההוא זהו זר בלתי אפשרי. זר מדומין. זר של עולם אחר, בדיוני. מחשבה שניה: דו קיום. לכפות על זנים שונים להתקיים ביחד בגבולות הציור. לדמיין את הבלתי אפשרי. ביחוד בזמן מלחמה. אז אני מתבוננת שוב בציור. פתאום הוא חי, הציור, כמו להכניס את הראש למים ולראות שונית אלמוגים ודגיגונים. להיות זרה בתוך עולם חיזרי כזה, שאת לא שייכת אליו כי את מבינה שאת מתבוננת בפנטזיה של אדם אחר. פולשת לראש של הצייר, לחלומותיו הכמוסים. וכל זה בזכות ציור – גם היכולת להפוך את הפנטזיה לאמיתית, גם היכולת לא רק לשתף אדם אחר בפנטזיה הזו, אלא לגרום לו להאמין שהיא אמיתית, גם מאות שנה לאחר שנוצרה בראשך.

בשנה האחרונה העמקתי בקריאה על ספרות דיסטופית/אוטופית כחלק מכתיבת הצעת מחקר לדוקטורט. קראתי הרבה תיאוריות על הכוח של הז׳אנר הזה ליצור מרחב פיזי מקביל שאנשים יכולים לקיים בו מציאות חלופית. יש שרואים באמנות כזו כלי התנגדות פוליטי, כזה שמטיל בספק את איך שאנחנו חיות היום ובה בעת גורם לנו להאמין שאפשר אחרת. כך למשל אמנות שנעשית בזמן מלחמה ומתארת מציאות של שלום, כמו בקליפ האחרון של יוני בלוך משנה שעברה לשיר ״סוף טוב״ שתיאר את סוף המלחמה בעזה וחזרת החטופים בטרם אלו קרו. הקליפ היה כלי התנגדות למצב אבל גם נטע אמון באפשרות למציאות שונה ואפילו יותר מזה – דחף לדמיין איך היא תראה.

אבל האמת היא שמול הפרחים האלו התחוור לי פתאום שלא היו באמתחתי יצירות כאלו אוטופיות, ממלאות תקווה להמליץ עליהן בימי המלחמה ההם. מול הפרחים האלו הבנתי שלא אל האמנות שמאפשרת לדמיין מציאות אחרת אני חוזרת בזמנים קשים, אלא דווקא לצמרת עץ פורחת ברחוב.

ס.פ