לקרוא עם עפרון זו אחת העצות הנפוצות ביותר שנתקלתי בהן בלימודי כתיבה או בקריאה של ספרים שעוסקים בכתיבה. אבל השבוע קרה לי משהו מעניין מול ההרגל הזה.

בתקופות מסוימות נדמה לי שחובה עלינו כמבוגרים לעשות אקטים של חינוך כלפי עצמנו. להזכיר לעצמנו מי אנחנו ומי נרצה להיות. ״מכושפת״ היא נקודת התחלה טובה

בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן.

בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן.

על הרגש להיות תמיד קרוב, בהישג יד- גם אם תחליט לא להביע אותו (מישל וולבק)

לקח לי בסך הכל שש שעות במצטבר להשלים את ״בוקר וערב״ מאת הסופר הנורבגי יון פוסה. צלחתי אותו למרות הפיסוק המועט מאד, העובדה שדמויות שואלות שאלות מבלי שמופיע סימן שאלה והכתיבה שמרצדת בין תודעה של דמות אחת לאחרת.

בסדרה ״הרומן״ - שלא צלחתי יותר מכמה פרקים שלה - מתוארים אותם אירועים מנקודות מבט של גבר ואשה. מהר מאד שמתי לב שכל אחד זוכר אחרת לא רק את סדר האירועים, הדברים שנאמרו וטון הדיבור, אלא גם, בין היתר, את הלבוש. אפשר ממש לאפיין את התחושות של כל אחד מהם בסיטואציה דרך האופן שבו הלבישו את עצמם ואת האחר. נדמה לי שהגבר זוכר את האשה בתחילת הרומן כלבושה בצורה חשופה ומפתה בעוד שהאשה זוכרת את עצמה כלבושה בבגדים מרושלים המעידים על מצבה הנפשי המעורער בתקופת הרומן.

במסה ״Why I Write?״ שהפכה כמעט לתרגיל כתיבה בסיסי עבור יוצרות/ים מתחקה ג׳ורג׳ אורוול אחר המניעים שלו לכתיבה. כשאני חוזרת אל הטקסט הזה כעת, בניסיון לעורר בתוכי את הדוב שנדמה כי צלל לשנת חורף שנמשכת כבר הרבה מעבר לגבולות העונה, אני מוצאת עצמי מושכת בחוטים שלא משכו אותי בפעם הקודמת בה קראתי בו על עבודתו של סופר.

״האם אני עושה את הדבר הנכון כשאני מספרת סיפורים? אולי עדיף היה לרסן את המוח, לאסוף את המושכות ולהתבטא לא בסיפורים אלא בהרצאות שטבען פשוט, כאשר מחשבה יחידה מתבהרת משפט אחרי משפט, ובפסקאות הבאות מכליבים אותה עם מחשבות אחרות״ (208)

בוקר שבת אחד החלטתי לגלות מה נמצא בחלקה הירוקה שבסוף רחוב שוקן בתל אביב, באותו רמזור שלפניו גבעה ירוקה ששיחים ואחריהן עצים נפרשים עליה, תחומים בגדר כחולה. כשעמדתי קרוב לגדר הכחולה באותה השבת המשכתי לצעוד ברחוב הרצל. ברחוב הזה אפשר לראות סניף של בית הספר לעיצוב ״שנקר״ ניצב בגב זקוף בסמוך למוסך או מכון לשטיפת מכוניות שפתוח גם בשבת. אפשר לראות בית ספר ממלכתי בשם ״טבע״ לצד מכינה יהודית חילונית בשם ״בינה״. דו הקיום הזה התגלה בפנינו כשצעדנו בכביש צר שהקיף את בית הספר מדרום, לכוון מה שנדמה היה לנו כפארק קטן. ככל שהתקרבנו הפלא הלך והתבהר כשנפרשה בפנינו חורשת אורנים רחבת ידיים.