בוקר שבת אחד החלטתי לגלות מה נמצא בחלקה הירוקה שבסוף רחוב שוקן בתל אביב, באותו רמזור שלפניו גבעה ירוקה ששיחים ואחריהן עצים נפרשים עליה, תחומים בגדר כחולה. כשעמדתי קרוב לגדר הכחולה באותה השבת המשכתי לצעוד ברחוב הרצל. ברחוב הזה אפשר לראות סניף של בית הספר לעיצוב ״שנקר״ ניצב בגב זקוף בסמוך למוסך או מכון לשטיפת מכוניות שפתוח גם בשבת. אפשר לראות בית ספר ממלכתי בשם ״טבע״ לצד מכינה יהודית חילונית בשם ״בינה״. דו הקיום הזה התגלה בפנינו כשצעדנו בכביש צר שהקיף את בית הספר מדרום, לכוון מה שנדמה היה לנו כפארק קטן. ככל שהתקרבנו הפלא הלך והתבהר כשנפרשה בפנינו חורשת אורנים רחבת ידיים.

בכל ערב החלטתי שמחר אהיה בריאה. בכל בוקר התקף השיעול או הניזול, חום או חולשה פיזית הוכיחו לי אחרת. יום אחד מתוך יאוש, התחלתי לחפש תשובות בסרטוני יוטיוב. הקלדתי שמות של א.נשי ספרות וקיוויתי שאמצא שם את הדרך להתמודד עם חוסר האונים הפיזי שחשתי מזה שלושה שבועות. מצאתי את עצמי מקשיבה לפני השינה לראיון של המשורר והסופר אושן וונג על הוראת כתיבה.

אני כותבת מתוך חולי שנמשך למעלה משבוע.

אני מתישבת מול המחשב בזמן הקבוע בשבוע ומרגישה לראשונה מאז תחילת העבודה על הבלוג - תקועה. אני נזכרת במילים של נעה ידלין על מחסום כתיבה ומחליטה להתעקש עם עצמי. מביטה לקצה הימני העליון של המחשב - אולי הישועה תבוא מהתאריך.

השבוע חשבתי על הצירוף ״אשה כשרה״.

זהו - הבלוג הושק היום לעולם החיצון

השבוע הוזמנתי לקרוא משיריי בקבלת שבת על פרשת חיי שרה.

השבוע צפיתי בסרט הדוקו ״1948 לזכור ולשכוח״ מאת הבימאית נטע שושני.

תקופת השבר הפוליטית, האקלימית, החברתית, האנושית שאנחנו חוות כעת מזמנת שיח על מרחב הזמן.

השבוע עסקתי בחמלה. הרהרתי במערכות יחסים קרובות, ברגעים שבהם נדרש להניח לחברינו להיות מי שהם, גם אם זה עשוי לאתגר אותנו.