בינואר ראו אור שתי רשימות משפטיות שעבדתי עליהן בשנה האחרונה. העבודה עליהן השתלבה בחוויה האישית שלי כשבמרץ 2025 מרגע שקיבלתי את ההודעה על קבלת פרס ממלכתי פחדתי כל הזמן שיבטלו לי את הפרס כי אני עובדת במכון הישראלי לדמוקרטיה. זה לא שהספר כלל ביקורת על השלטון או על צה״ל וממילא המכון קיבל פרסים ממלכתיים על פועלו, כולל מבית הנשיא עצמו, אבל כבר ראיתי איך השלטון הנוכחי בישראל מוציא דברים מהקשרם. ולא רציתי להיות באמצע.

הפחד הזה נבע כנראה מהעיסוק שלי בתקופת המלחמה בהתבטאויות ומהלכים שלטוניים נגד אמנים ושמתי לב בזמן העבודה על פרויקטים אחרים שבמדינות כמו הונגריה ופולין אחד הצעדים שנעשו לצמצום ביקורת על השלטון ולהבטחת המשך כהונתו היו לנסות להשתלט על התרבות והאמנות. למשל, לחייב לכסות ספרים עם מסרים להטביים כשהם מוצגים במדור הילדים, לחייב להציג הקדמה שמסייגת עובדות בקולנוע דוקומנטרי שמבקר את השלטון ועוד. הדבר הזה גרם לי ללכת לצפות בסרטים שעלו לכותרות בישראל ככאלו שאסור להקרין בבתי קולנוע – כמו ״1948 לזכור ולשכוח״ או ״הים״ – כי רציתי לבדוק מה בהם כל כך מאיים עד ששרים, חברי כנסת ואקטיביסטיים, הרגישו צורך לגנות אותם בחריפות ולפעול כדי למנוע את ההקרנות שלהם. בעוד שהראשון אכן מכיל טענות קשות ביחס לשנת 1948 (שנדמה כי מבוססות מסמכים רשמיים של המדינה ומגובות בעובדות שנעלמות מעיני הציבור ואסורות לפרסום) הסרט השני מציג סיפור עלילתי שנדמה לי נאמן למציאות של פלסטינים בשטיחים ומציג ברגישות את מורכבות חיילי צה״ל. לא אכנס לתוכן של היצירות שבעיני הן חובת צפיה – אבל אציין שהצפיה בהן במקביל לדוגמאות ששמעתי עליהן מפולין והונגריה גרמה לי להבין משהו על הכוח של תקציבים ואמנות. ובכוונה אני לא אומרת כסף, כי לפעמים גם אם התקציב בר השגה קבלת תקציב מוסדי עבור האמנות נותנת לך גושפנקה שיש ערך ליצירה.

דוגמה אישית בנושא – הוצאת הספר שלי לאור עלתה לי 20,000 ש״ח, שמתוכם 11,000 ש״ח הגיעו מקרנות שתמכו בפרסום הספר לפני שהוא ראה אור והציון לשבח בפרס של רעיית הנשיא העניק לי עוד 5,000 ש״ח כשלוש שנים לאחר פרסום הספר. ממכירות הספרים עצמם אולי החזרתי את הכסף ליין ולסימניות שהדפסתי לכבוד ההשקה. בתקציב הזה שציינתי לא נכללות כל מסגרות לימודי הכתיבה שהיתי בהן במשך שמונה שנים לפני שהוא ראה אור וגם לא כל שעות העבודה הכתיבה שאינני יודעת לכמת אותן. כמו לא מעט אמנים גם אני היתי כנראה יכולה להוציא את הספר ללא תמיכה של גוף מוסדי אבל בכנות נדמה לי שלא הייתי עושה את זה. אולי היתי מדפיסה חמישים עותקים למשפחה, כמעין תחביב או מזכרת, אבל לא רואה ביצירה הזו ככזו שראוי למכור בחנויות ספרים או לכלול בפרס שמוענק ל-״שירה עברית״. התקצוב מהמוסדות הוא כמובן הכרחי ללא מעט אמנים שפשוט לא היו יכולים לשים סכומי כסף כאלה עבור האמנות שלהם או להשקיע את הזמן ביצירה במקום לעבוד עבור שכר למחייתם, אבל גם עבור מי שיכול/ה לתקציב מוסדי יש כוח שהוא מעבר לכסף עצמו. אני אומרת את כל זה כדי לתת מושג קטן ביחס לפער העצום בין כמה עולה ליצור ספר שירים לבין מה שבטח כרוך בהפקה של קולנוע – ובפרט קולנוע כמו זה שהזכרתי שהצריך מעבר לאנשי הפקה, שחקנים, ציוד ותחקיר מעמיק, גם אישורים ממשלתיים להשתמש בחומרים גנוזים או לעבור ולצלם בשטחים, אולי גם ליווי משפטי וכמובן עמידה בפני ביטול הקרנות מובטחות ודה-לגיטימציה מתמשכת שמקשה להפיץ את הסרט ולקבל עבורו מענקים.

בעבודה מתמשכת עם חברתי היקרה, עו״ד דפני בנבניסטי, התחלנו לעקוב אחרי היבטים שונים של חופש הביטוי האמנותי בישראל ונולדו כך שתי רשימות.

>> ״מלחמה ביצירה או יצירה במלחמה? שימוש במלחמה להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי האמנותי״ [קראו בספר מעמוד 213, מומלצת גם הרשימה של יעל ויותם על החיים כסטודנטים בארה״ב בזמן המלחמה]

האחת ארוכה ואקדמית יותר ומתמקדת בשימוש בהצדקות לאומניות לביקורת שלטונית על יצירות אמנות בעת מלחמה. הצדקות אלו לתפיסתנו שימשו כסות למהלך מכוון שאולי התחיל עוד לפני המלחמה לפגוע בהיבט מסוים של חופש הביטוי – חופש היצירה – ולמנוע ביקורת נגד השלטון. רשימה זו סוף סוף ראתה או בספר על חופש הביטוי בזמן מלחמה ״שקט יורים?״ בעריכת אדם שנער ומוטה קרמניצר.

הרשימה השניה היא קצרצרה, נגישה יותר ופורסמה בסוף השבוע האחרון כמאמר דעה בישראל היום. כאן ביקשנו לסמן את שלושת השלבים בתהליך שהתרחש בישראל לפגיעה בחופש הביטוי האמנותי תחת הקואליציה הנוכחית. בגלל שעקבנו אחרי הנושא זמן רב יכולנו להציע מבט על תהליך שלם של השנים האחרונות שהגיע לאיזה שיא עם חשיפת ביטול פרסי משרד התרבות.

>> ״ביטול פרסי התרבות הוא חלק ממהלך רחב״ [למי שמעדיפה באתר ישראל היום אפשר גם פה]

נקודה אחרונה של אופטימיות – כתבתי את הטקסט הזה ושכחתי לפרסם בינתיים

קרן ברל כצנלסון הודיעה שלאור ביטול פרסי הספרות של משרד התרבות תעניק פרסי ספרות חדשים, אחריה קמו עוד כמה יוזמות ולבסוף שר התרבות יודיע שיוחזרו פרסי התרבות לשנת 2026, בקיצור סטיי טיונד.