אם קפץ לכן ברשת או בזוית העין צמד של מכשפה ירוקה ופיה ורודת שמלה או שפשוט שמעתם פטפטת שכוללת את המילה ״whicked״ (מכושפת) ולא הבנתן במה מדובר מוטב לשקול בשנית את התהיה האם מדובר בעוד טרנד שיעבור מהר מהעולם כי הסיפור הזה – שניתן לצרוך כספר, סרט בסטרימינג בכיכובן של זמרות הענק סיניתיה אריבו ואריאנה גרנדה וכמחזמר בלונדון וניו-יורק – הוא בדיוק מה שצריך עכשיו.

הסיפור נפתח במלכה-קוסמת ״גלינדה הטובה״ שנדרשת לספר על ההיכרות שלה עם האויבת של האומה ״המכשפה הרעה מהמערב״. היא מגמגת כשאחד מנתיניה שואל על הקשר ביניהן וחוזרת לעבר, לימי הלימודים שלה בבית הספר לכישוף שם הכירה את המכשפה. זהו ספין אוף לקוסם מארץ עוץ מהסוג המשובח ביותר – כזה שלא רק מסביר לאחור קצות חוט שנשארו פתוחים אלא מאפשר להבין את כל הקוסם מארץ עוץ לעומק. פתאום את מרגישה מפוקחת ביחס ליצירה והיא משתנה לחלוטין כשכל הנחות היסוד ביחס ליקום הבדיוני הזה ולדמויות בו מתנפצות זו אחר זו: הטוב הוא רע, השטחי הוא העמוק, המכוער הוא יפה וכו וכו. אולי בתקופה אחרת היתי מקבלת טענות שמדובר בסיפור ילדים ולכן אין הכרח לצפות בו מעבר לבידור צרוף אבל בתקופה של קריסת דמוקרטיות מערביות, מלחמות וטשטוש הגבולות בין אמת לפייק – בתקופה של בינג׳ינים משביעים ומנוונים בסטרימינג – לצרוך סיפור עם איזה מוסר הישכל בסיסי, כזה שאולי שכחת בגלל הציניות והיאוש של נסיבות התקופה, הוא רעיון די טוב. שלא לומר, נחוץ. שלא לומר, דחוף.

הבטן מתכווצת למשל בסצנות משיעורי ההיסטוריה בבית הספר לכישוף, בהן המורה (תיש מדבר) מגלה על הלוח כתובת נגד בעלי חיים ובהמשך מוצא בכוח מהכתה נוכח חוק חדש שקובע כי חיות צריכות נועדו להתבונן בהן בכלובים ולא להקשיב להן (באנגלית זה נשמע הגיוני יותר). לכך נלווה כישוף שבפועל גורם לחיות רק לפעות, לגעות, לשאוג ללא יכולת להתבטא. הדמות הראשית, שעורה הירוק מעורר סלידה בקרב חבריה לכתה מזדהה עם המאבק שחיות מסוימות מנסות להתניע אך נוכח כליאת המורה שלה היא מקווה לפגוש את הקוסם מארץ עוץ ולקבל את עזרתו בתיקון העוול שנעשה לחיות. למרבה הצער היא מתבדה לא רק ביחס ליכולות של הקוסם מארץ עוץ לעזור לה אלא גם, ואולי בעיקר, ביחס לכוונותיו.

כמי שעוקבת אחרי החקיקה הלא דמוקרטית המקודמת בישראל בצל המלחמה לא יכולתי שלא לחשוב לאורך כל היצירה (בסרט ובמחזמר) על הדמיון המחלחל בין המציאות הישראלית לבין היחס אל אוכלוסיות מסוימות בארץ עוץ – מעבר לקביעה שחיות נועדו לבדר או לשרת גם קהילות כמו המנצ׳קינים מתוארים כטיפשים שנועדו לשרת את האצולה (עשירים או בעלי כוחות קסם).

בתקופות מסוימות נדמה לי שחובה עלינו כמבוגרים לעשות אקטים של חינוך כלפי עצמנו. להזכיר לעצמנו מי אנחנו ומי נרצה להיות. איך אפשר להתבונן על המהלכים השלטוניים נגד חיות ולא לחשוב על השימוש הציני שעושה הממשלה הנוכחית במילים ״הסתה לטרור״ כדי לאפשר פיטורי מורים ומרצים באקדמיה, כדי לנסות להדיח חברי כנסת, כדי למנוע הפגנות או לעצור מפגינים? אי אפשר שלא לחשוב על השלטון הנוכחי בישראל כשבשיחה עם הקוסם נאמרו משפטים כמו – צריך למצוא אויב משותף כדי לאחד את העם.

בשיחה שראיתי על הסרט שיר ראובן התיחסה למוטיבים פשיסטיים בסיפור בעוד גיתית פישר הציעה התבוננות פסיכואנליטית על הטראומה של המכשפה הרעה מילדותה שמכוננת את הזהות שלה – אבל אחרוג מהנטיה הטבעית שלי לחפש מקור תאורטי שיסביר דברים ואציע שאולי לא צריך תאוריות גדולות משמעותיות כדי להבין מתוך הלב פנימה, מתוך חוויית חיינו, שמעבר לתאוריה הסרט מדבר על הבחירות שמכוננות את הזהות של שתי נשים ברגע היסטורי מכריע. הבחירות האלו עוסקות הרבה גם בויתור.

החלק השני של הסרט יצא לאקרנים בנובמבר הקרוב – אותה עלילה שמופיעה בחצי השני במחזמר אחרי ההפסקה למי שתצפה – אני בהחלט ממליצה לפחות לצפות בסרט. זה אסקפיזם מהסוג הנחוץ היום – כזה שלא מנתק ומנוון את המוח אלא עוזר לנו להתחיל את הדיון הפנימי המעיק על מוסר וערכים בתקופה כזו, גם אם ברור לנו מהם הערכים ורק נחוץ התיקוף או התקווה להם. בעיקר הסיפור מזכיר שהחיים לא קורים לנו, גם אם אין לנו יכולת לעצור את הזמן במטה קסם, יש לנו יכולת להשתנות בתוך הסיטואציה הזו. בכוחנו לבחור. לעתים הבחירה קשה, לא אחת היא שונה משחשבנו ומובילה אותנו לוותר על דרכים שנראו לנו מובנות מאליו למען שאיפות הלב האמיתיות.

זה זמן טוב לראות את הסרט הראשון לפני שיצא השני

אני מניחה פה שיר שמעורר לחיות את החיים מתוך נוכחות וחיבור לכאן ועכשיו (כולל הקליפ המקסים מהסרט). עבורי רגעים של לקחת את עצמי פחות ברצינות הם בלון חמצן לרגעים הבאים בהם הרצינות נכפית עלי נוכח הזמנים הקשים הללו.