בכל ערב החלטתי שמחר אהיה בריאה. בכל בוקר התקף השיעול או הניזול, חום או חולשה פיזית הוכיחו לי אחרת. יום אחד מתוך יאוש, התחלתי לחפש תשובות בסרטוני יוטיוב. הקלדתי שמות של א.נשי ספרות וקיוויתי שאמצא שם את הדרך להתמודד עם חוסר האונים הפיזי שחשתי מזה שלושה שבועות. מצאתי את עצמי מקשיבה לפני השינה לראיון של המשורר והסופר אושן וונג על הוראת כתיבה.

אני כותבת מתוך חולי שנמשך למעלה משבוע.

אני מתישבת מול המחשב בזמן הקבוע בשבוע ומרגישה לראשונה מאז תחילת העבודה על הבלוג - תקועה. אני נזכרת במילים של נעה ידלין על מחסום כתיבה ומחליטה להתעקש עם עצמי. מביטה לקצה הימני העליון של המחשב - אולי הישועה תבוא מהתאריך.

השבוע חשבתי על הצירוף ״אשה כשרה״.

זהו - הבלוג הושק היום לעולם החיצון

השבוע הוזמנתי לקרוא משיריי בקבלת שבת על פרשת חיי שרה.

השבוע צפיתי בסרט הדוקו ״1948 לזכור ולשכוח״ מאת הבימאית נטע שושני.

תקופת השבר הפוליטית, האקלימית, החברתית, האנושית שאנחנו חוות כעת מזמנת שיח על מרחב הזמן.

השבוע עסקתי בחמלה. הרהרתי במערכות יחסים קרובות, ברגעים שבהם נדרש להניח לחברינו להיות מי שהם, גם אם זה עשוי לאתגר אותנו.

וגם הכתיבה יש בה שהיא מאפשרת לאדם לו רק לפגוש את עצמו, כפי שאמר אבות ישורון, אלא להתבונן בעצמו. כזר, כמכר, להתבונן ולשאול מי עומד לפני. וגם יש בה מסע בזמן דרך זכרונות. תמונות ורגעים. הכתיבה אוצרת את חייך ומקפיאה אותן בחומר. חיים שלמים. את ממיתה את עצמך הקודמת דרך הפיכתה לחומר דומם. דיו על … המשך לקרוא האם ברגעי אסון ואימה יש גם טעם לכתוב? – מענה לטור של מירי רוזובסקי