בסדרה ״הרומן״ - שלא צלחתי יותר מכמה פרקים שלה - מתוארים אותם אירועים מנקודות מבט של גבר ואשה. מהר מאד שמתי לב שכל אחד זוכר אחרת לא רק את סדר האירועים, הדברים שנאמרו וטון הדיבור, אלא גם, בין היתר, את הלבוש. אפשר ממש לאפיין את התחושות של כל אחד מהם בסיטואציה דרך האופן שבו הלבישו את עצמם ואת האחר. נדמה לי שהגבר זוכר את האשה בתחילת הרומן כלבושה בצורה חשופה ומפתה בעוד שהאשה זוכרת את עצמה כלבושה בבגדים מרושלים המעידים על מצבה הנפשי המעורער בתקופת הרומן.

לפני מספר שבועות פורסמה לראשונה ביקורת שירה שכתבתי בכתב העת ״מעלה״ על הספר ״הנדסת אורות״.

דברים שאמרתי במעמד קבלת ציון לשבח על ספרי ״כמו אין מילים בעולם״ בפרס רעיית הנשיא לשירה עברית, תשפ״ה.

על הדרך של הספר שלי, ״כמו אין מילים בעולם״, מקינה פרטית לשירה עברית בצל מלחמה.

במסה ״Why I Write?״ שהפכה כמעט לתרגיל כתיבה בסיסי עבור יוצרות/ים מתחקה ג׳ורג׳ אורוול אחר המניעים שלו לכתיבה. כשאני חוזרת אל הטקסט הזה כעת, בניסיון לעורר בתוכי את הדוב שנדמה כי צלל לשנת חורף שנמשכת כבר הרבה מעבר לגבולות העונה, אני מוצאת עצמי מושכת בחוטים שלא משכו אותי בפעם הקודמת בה קראתי בו על עבודתו של סופר.

״האם אני עושה את הדבר הנכון כשאני מספרת סיפורים? אולי עדיף היה לרסן את המוח, לאסוף את המושכות ולהתבטא לא בסיפורים אלא בהרצאות שטבען פשוט, כאשר מחשבה יחידה מתבהרת משפט אחרי משפט, ובפסקאות הבאות מכליבים אותה עם מחשבות אחרות״ (208)

בוקר שבת אחד החלטתי לגלות מה נמצא בחלקה הירוקה שבסוף רחוב שוקן בתל אביב, באותו רמזור שלפניו גבעה ירוקה ששיחים ואחריהן עצים נפרשים עליה, תחומים בגדר כחולה. כשעמדתי קרוב לגדר הכחולה באותה השבת המשכתי לצעוד ברחוב הרצל. ברחוב הזה אפשר לראות סניף של בית הספר לעיצוב ״שנקר״ ניצב בגב זקוף בסמוך למוסך או מכון לשטיפת מכוניות שפתוח גם בשבת. אפשר לראות בית ספר ממלכתי בשם ״טבע״ לצד מכינה יהודית חילונית בשם ״בינה״. דו הקיום הזה התגלה בפנינו כשצעדנו בכביש צר שהקיף את בית הספר מדרום, לכוון מה שנדמה היה לנו כפארק קטן. ככל שהתקרבנו הפלא הלך והתבהר כשנפרשה בפנינו חורשת אורנים רחבת ידיים.