קצה מחשבה על הקשר בין אוליבר טוויסט לעת הזו

על תפקיד היצירה כפתח לשיחה.

בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן.

בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן.

על הרגש להיות תמיד קרוב, בהישג יד- גם אם תחליט לא להביע אותו (מישל וולבק)

סקירה שכתבתי עם עו״ד דפני בנבניסטי על נסיגה מהלכים להחלשת הדמוקרטיה בישראל בשנתיים האחרונות בהשוואה למהלכים שהתרחשו בהונגריה ובפולין בתקופת נסיגה דמוקרטית

לקח לי בסך הכל שש שעות במצטבר להשלים את ״בוקר וערב״ מאת הסופר הנורבגי יון פוסה. צלחתי אותו למרות הפיסוק המועט מאד, העובדה שדמויות שואלות שאלות מבלי שמופיע סימן שאלה והכתיבה שמרצדת בין תודעה של דמות אחת לאחרת.

בסדרה ״הרומן״ - שלא צלחתי יותר מכמה פרקים שלה - מתוארים אותם אירועים מנקודות מבט של גבר ואשה. מהר מאד שמתי לב שכל אחד זוכר אחרת לא רק את סדר האירועים, הדברים שנאמרו וטון הדיבור, אלא גם, בין היתר, את הלבוש. אפשר ממש לאפיין את התחושות של כל אחד מהם בסיטואציה דרך האופן שבו הלבישו את עצמם ואת האחר. נדמה לי שהגבר זוכר את האשה בתחילת הרומן כלבושה בצורה חשופה ומפתה בעוד שהאשה זוכרת את עצמה כלבושה בבגדים מרושלים המעידים על מצבה הנפשי המעורער בתקופת הרומן.

לפני מספר שבועות פורסמה לראשונה ביקורת שירה שכתבתי בכתב העת ״מעלה״ על הספר ״הנדסת אורות״.

דברים שאמרתי במעמד קבלת ציון לשבח על ספרי ״כמו אין מילים בעולם״ בפרס רעיית הנשיא לשירה עברית, תשפ״ה.