הזדמן לי לקרוא לאחרונה את החיבור הקצר ״בשולי הנוחות״ מאת הסופרת היפנית סייקה מורטה (תרגום לעברית זמין בחנויות). זה חיבור על מקום העבודה כמקור מכונן זהות ומשמעות בעידן הזה. לא מדובר בתובנה חדשה, מארקס כבר ביסס קודם את ההבנה שהסכנה בקפיטליזם הוא שכל הערך שלך כאדם הוא מה את שווה בשוק וכל דבר שתעשי בחייך יהיה בעל ערך רק אם יש לו משמעות כלכלית. היתי בת 19 כשקראתי את זה לראשונה, נדמה לי בשנת השירות, אז באיזו תשוקה לחיים נשגבים בקיבוץ כפתרון; ובגיל 29 יכולתי להצדיק על בסיס זה את ההחלטה לקחת הפסקה של חצי שנה בזמן התואר השני ולהתמקד בלימודים. מהר מאד הרגשתי לא בנוח, פריבילגית, למרות שיכולתי להסתדר כך עד סוף התואר רעד עבר בגופי עם המחשבה שאני לא מייצרת כסף שאני רק צורכת – חזרתי לעבוד. ידעתי שעבודה חשובה בשביל מפגש אנושי בשביל להיות חלק מזרימת החיים האורבנית כל עוד אני חיה בסביבה שבה האנשים שבחיי יוצאים לעבוד בבוקר וחוזרים בערב.

אבל האמת היא שכשקראתי את ״בשולי הנוחות״ הבנתי שכל התובנות הללו לגבי מקום העבודה הן רק קצה של קרחון. משהו בירידה מן התאוריה אל השטח, אל סיפור חיים אחד קטן של אשה יפנית שעובדת בחנות נוחות ובתפקיד של מקום העבודה שלה לכונן את משמעות חייה, גרם לי להבין שוב עד כמה עמוק טבועה בתוכנו התפיסה הזו של מקום העבודה כמכונן זהות. עד כמה רחוק מתפרס מקום העבודה בחיינו, שולח זרועות אל מערכות יחסים, זוגיות, החלטות על הורות ועל כינון העצמי שלנו. כאילו כל חיינו הם טיול כוכב שמתחיל במקום העבודה ותמיד חוזר אליו בחזרה כדי לצאת לנקודה הבאה.

בשנים האחרונות – קורונה, מלחמה, קריסת מערכות אקולוגיות – יותר ויותר אנשים ממציאים מחדש את הדרך לחיות בעידן קפיטליסטי מבלי שהעבודה תהיה המרכז שלהם. נוודות דיגיטלית, חיים איטיים עם מעט צריכה ושימוש סולידי בכסף שמאפשרים כולם לתת לעבודה מקום קטן יותר בחיים, אינסטרומנטלי כמעט. בשנים האחרונות פגשתי אמנים שבאמת ובתמים מנהלים את חייהם סביב היצירה ולמענה. הם מוצאים את הדרך להתפרנס באמצעות הכישרון שלהם. לראות בו מלאכה. צורות חיים כאלו מחייבות להיאבק באובססיה לצרוך, להתחדש ובה בעת הן מחייבות עבודה מתמדת בחיפוש הפנימי אחר מיהו האני ומיהו הדברים האחרים מסביב. הטלת ספק במקום שאנו נותנות למקום העבודה בחיינו לא שייכת לפריבילגים במערב שלא דואגים מכסף. מדובר בתנועה קיימת של חיים איטיים, צנועים, שאפשרית גם למי שממשיך.ה לחיות בתוך המבוך הזה. למעשה, נדמה לי שזה לא בהכרח מחייב שינוי של ממש במציאות החיים הנוכחית שלך, אלא פשוט שינוי של נקודת המבט.

בחגים חופש נכפה על חלקנו כי מקומות העבודה סגורים. לעתים נטען בנו דחף לנצל את הזמן שניתן לנו, לצרוך אטרקציות, חוויות. אבל מה שמתויג כחופשה הופך לעוד זרוע של העבודה.

לכן החגים יכולים להיות תרגיל עבורנו. תרגיל שעניינו: מי אני, מי אני רוצה להיות. הוראות הפעלה: להשתעמם. להתעצל. לא לצרוך תוכן. לצאת להליכה. ללכת לים בלי בגד ים. לעמוד עם הרגלים בים ולבהות. לתת לפעולה לקרוא אליך – לישת בצק, תפירת הכפתור שנתלש מהחולצה לפני שנתיים ולא תוקן, הדלקת נר, שתילת צמח תבלין, סידור הספרים והנחה של כמה מהם על ספסל ברחב, שוטטות באזור מגורים בכיוון שלא הלכת בו קודם, אחיזת טוש מול דף לבן, הוצאת מכחולים מאובקים מהארון.

לאחרונה התנסנו במשהו כזה – אביבי (בן זוגי) קרא לזה תחביב לקיץ. משהו שאת מוצאת שמושך אותך לעשות בקיץ, שוב ושוב, בלי לחשוב על התוצאה או התוצר, בלי לנסות להצטיין בזה פשוט בשביל לעשות. זה גם תרגיל טוב לחגים. נותרו עוד עשרה ימים. זה כל כך הרבה זמן.

*

אפשר להזמין את ״בשולי הנוחות״ אצל האחים גרין ביד שניה

השיר ששמעתי ברדיו כשחשבתי על התרגיל הזה בחיפוש עצמי