באיזה אופן מערכות היחסים המוקדמות בחיינו מכוננות את התפיסות הבסיסיות שלנו ביחס למערכות יחסים קרובות?

באיזה שלב בדיוק בילדות שלנו נטווים החוטים במארג התפיסות שלנו ביחס לחברות, אחאות, יחסי הורים וילדים, יחסים בין בני זוג?

באיזה שלב מתפתחת התפיסה המוסרית הבסיסית של חמלה כלפי אחר?

אני מוצאת את עצמי חושבת על כך לאחר שהכרתי – יתכן שלראשונה – את הסיפור על אוליבר טוויסט, אחד מגיבורי היצירות המפורסמות ביותר של הסופר האנגלי צ׳רלס דיקנס. הילד ההוא, שאמו מתה בלידתו מפתח את כל תפיסותיו ביחס למערכות היחסים בחייו דרך שיעורים שלמד בבית יתומים ובהמשך נחבט שוב ושוב על-ידי החיים כשהוא נמכר על-ידי בעל בית היתומים לזוג קברנים, מהם הוא בורח ולאחר שבעה ימי רעב (!) מצטרף אל כנופיית כייסים בניהולו של יהודי נכלולי (כמובן) ועובר עוד ועוד ידיים עד שהוא מוצא בית ומאתר את שורשי משפחתו. לאחר שצפיתי במחזמר חשבתי על השנים המעצבות האלו בילדות של אוליבר טוויסט על הדרך בה למד לשוחח עם אנשים אחרים. על הדרך בה למד להרכין או להרים ראש, להתבונן בעיני מבוגרים ולפצות פה או לשתוק; על איך למד להשיג אוכל, לדבר בנימוס, על החוסן הפיזי שלו מפני רעב וגשם ורגלים יחפות. ההצגה נפתחה בנאמבר של כמה דקות על חוויה של רעב. שיר שלא עוזב אותי.

האם ניתן להכין ילד למצב כזה?

האם יש ילד שהמצב הזה מגיע לו ?

איך ילד שחווה רעב יפתח אי פעם חמלה? האם יוכל? ואיך יעשה זאת ילד שהיה שבע באותה העת והרעיבו ילדים אחרים בשמו?

[השיר היפיפה ״food״ מתוך הסרט שיצא ב-1968]

אני כותבת את הדברים בידיעה על העצב התרעומת והסכסוך הפנימי שהם מעוררים. אני גם רחוקה כעת ולא יכולה לעשות דבר מלבד להנכיח את מה שבחיי השגרה שהתקבעו בארץ הכרח לעתים להטמין במאחורה של התודעה, כדי להמשיך לחיות. אבל אנו חיות בתקופה היסטורית ולכן עלינו לחשוב תמיד שלושים שנים קדימה. מאה שנים קדימה. לתהות מי נרצה להיות ולפעול מתוך כך. כאשר אני עומדת בהפגנה ובוכה מתסכול או צער אני מנסה לחשוב על מערכת הכוכבים או על חרקים שאורך חייהם הוא יום אחד ולהזכיר לעצמי שהכל חסר משמעות. בתפר בין שתי נקודות המבט האלו אפשר אולי להתקיים בתקופה החשוכה הזו.

אני מחבקת כל מי שתצא מחר להתנגד למלחמה. יום שלישי 26.8.25.