לפני ארבעה חודשים נערך טקס פרס רעיית הנשיא לשירה עברית ע״ש נחמה ריבלין. זה היה אירוע צפוף, ממלכתי, כזה שיש בו מנהל אירוע שמסביר לך לפני תחילת הטקס את סדר לחיצות היד המקובל כשאת מקבלת את הפרס וכסאות מקדימה למכובדים ולמכובדות, ומאחוריהם ארבעה כסאות עם הכיתוב ״זוכה״. טקס כזה שקודמת לו קבלת פנים בת שעה וחצי בה ניתן למצוא בין שולחנות בר קטנים עם פרחים גם דוכן עם כריכוני סלמון או גבינה קשה עם ריבת בצלים או תות. בפינה אחרת של החצר המקורה בריסטה מכין קפה ממכונה מקצועית במקום. מחוץ לחלל קבלת הפנים, מדשאות ירוקות שטופות שמש מזמינות אליהן אנשים שונים להצטלם וביניהם אני, אוחזת זר פרחי חמניה, ככלה ביום חתונתה. כלה שלובשת כחול. אבל את כל זה את סופגת בהבזקי שניות כשאת משתדלת להסתכל בעיניים ולהיות נוכחת, נוכחת בקצות השיחות שמתנהלות שם. נציגים מחבר השופטים בועדת הפרס פנו בסקרנות לחפש את כותבי וכותבות הספרים שקראו ונבחרו כדי לברך. איזה דבר נפלא זה מצד שופטי ועדת פרס. ביתה של נחמה ריבלין למשל, ענת, שישבה בוועדה סיפרה לי על החיבה של אמה לזאולוגיה, על השינוי שעשתה בעצמה בקרירה לאחר מות אמה כשהלכה ללמד בבית הספר הכפר הירוק בגן מקלט לצמחים נכחדים שהוקם על שם אמה. לטקס היא הביאה איתה כיתה מבית הספר. בלהה בן אליהו ניגשה אלי רק כדי להגיד שהיא רואה בתוך הספר אהבה גדולה לאם ואני תהיתי אם באמת זה מורגש והיא אמרה כן כן וגרמה לי לחיוך גדול ומובך. בתוך תוכי זו לא שאלה אבל את הראיון הראשון על הספר הקלטתי לרדיו ליום האם מבלי שאמרו לי שבזמן אמת פתיחת הראיון תהיה – שיחה על ״אמהות רעות״ (איך התמודדתי עם זה? חפשו תראיון ותגלו, נראלי שהיה בסדר). מכל מקום, למרות שהיתי המומה מהמעמד בבית הנשיא ומהמפגש עם כמות הזרים שקראו בספרי והתכנסו במקום אחד, השתדלתי להיות נוכחת ככל יכולתי בכל שיחה, לצרוב אותה, לראות את האדם האחר מבעד, להקשיב ולנסות להשיב בטעם.

האירוע המרגש נחתם בסוף, כשחלצתי את נעלי העקב הצהובות וצעדתי יחפה עם אביב לכיוון האוטו, מעברו השני של הכביש אנשים קראו בשמי. הכתה מבית הספר הכפר הירוק הבחינה בי והתלמידים נופפו לשלום. נופפתי מובכת בחזרה וחשבתי על הדברים שקראתי בטקס ותהיתי האם זה בכלל לגילם? האם לא הכבדתי? וכשהם נופפו מחייכים חשבתי שאולי אני צריכה לסמוך יותר על היכולת של אנשים להכיל את המורכבות של החיים האלו – רגע אחד את בוכה ורגע אחד את מחייכת. חשבתי גם שאפשר שיצאו רגעים יפים גם מהטרגדיה האישית הזו שלי ושהטקס ההוא היה רגע יפה כזה.

כמה ימים לאחר הטקס, דיברתי על הספר בפתח הישיבה החודשית בעבודה. דיברתי קצר, הרגשתי כמו רגע חשיפה אישי שקשה להתכונן אליו מראש. אמרתי שאני שמחה שיש לי הזדמנות לדבר את הדבר הזה בקול במקום העבודה כי בחוץ אני לגמרי לא מסתירה את זה ובמקום העבודה לא תמיד יש הזדמנות נכונה לדבר את זה. גם אמרתי שהדרך היחידה להיאבק באובדנות היא לדבר על התופעה הזו. לאחר שדיברתי נדרשנו לעבור ״במעבר חד״ לנושאי עבודה אבל בתום הישיבה פנו אלי כמה אנשים ופתחו בשיחה בנושא. זה כמו משהו שעומד על הלשון ויש נטייה להטמין ובשניה שאת פוגשת עוד אדם שמוכן לדבר על זה הכל נשפך ממך. אחד ועוד אחד. שיתוף ושיתוף.

כשהספר יצא לא רציתי שהפנים שלו יהיו הטראומה והסיפור האישי, רציתי לשים את היצירה בפרונט. האמנתי בה שהיא מדברת בעד עצמה ולא רציתי לכסות אותה בטרגדיה הזו. אבל זה לא אפשרי, לא במקרה הזה. כי הם הולכים יחד. הטרגדיה הולידה את היצירה והיא שזורה לאורכה ובכלל בכתיבה שלי. אולי הערך של היצירה הוא גם התפקיד שלה כפתח לשיחה. פתח לשיחה עם עצמך ובהמשך שיחה עם אנשים אחרים, אולי אפילו שיחה בין אנשים אחרים לבין עצמם. אולי זה חלק ממה שאנחנו צריכות מאומנות, שתהיה כלי לשחרור הדבר המזמזם הזה על הלשון, זבוב שכלאנו בפינו.