״רַק בִּזְכוּת הַשִּׁכְחָה

חַיֵּינוּ הֵם חַיִּים,

וְהֵם חַיִּים בִּזְכוּת הַזִּכָּרוֹן״

                        (ט.כרמי)

כשחיכינו לרכבת בתחנת שוק מחנה-יהודה, שבוע לפני מותה, היא הצביעה על זקנה כפופה עם שקיות שחצתה את פסי הרכבת ואמרה ״ככה אני אהיה. בודדה״. בכניסה לפארק הצבאים שאלה ״מתי נפגש שוב?״ ואני אמרתי ״בואי נתרכז בהווה. תראי את האגם כמה הוא יפה״. אבל היא היתה מוטרדת איפה תגור ומה תעשה בחייה. אמרתי לה שנטוס יחד לחופשה בקיץ ונחשוב על הכל, ביחד. הטלפון צלצל. ״אני נשבעת דוקטור, אני לוקחת את התרופות״ אמרה. כשהיא סיימה, פנתה אלי, הוציאה לשון ״את רואה אני לוקחת את הכדור״ אמרה, בלעה והוסיפה שקבעה פגישה עם הפסיכיאטר שלה לעוד שבוע, כדי שאכיר אותו. מעבר לפרחים שקנתה לי בסופר לכבוד הבשורה על סיום התואר בהצטיינות, מעבר לסלט הירוקים שקצצה דק-דק עבורי בבוקר, מעבר לרגע ההוא מחוץ לתור ללייזר כשהודיעה לי שהעבירה על שמי את הזיכוי שלה במכון הקוסמטיקה ״יוליה״ שאהבה ומעבר לרגע ההוא בפארק שעצרה יהודי צרפתי וביקשה שיצלם אותנו יחד; מעבר לכל אלו הדבר שזכור לי מכל, מאותו היום, שהיה לפגישה האחרונה שלנו, הוא שאחזה בחוזקה בידי כשצעדנו בעליה התלולה ברחוב ניסים בכר. יד חזקה, חמה, שהרגשתי את ליבי פועם דרכה. בהמשך אותו יום שכבתי על הספה בסלון ביתי והנחתי ראש על ברכיה. במקום להתרפק על מגע אצבעותיה עוברות בשיערי, מעסות את הקרקפת, כמנהגנו, אני זוכרת שפחד עבר בי שמא ידיה יחנקו אותי. לאחר מותה, תהיתי על אותם סימנים, רגעים דקים בהם ידיה הרכות הפכו נוקשות.

לאה גולדברג תיארה דבר דומה בספרה ״והוא האור״ כשאביה של הגיבורה מגיע בהפתעה לבית הספר להביא לה אוכל. הבת אומרת שאיננה רעבה ״אבל הוא איננו מקשיב, עיניו תועות על פני החצר, על פני הילדים המתרוצצים, עיניים רחוקות ונוקשות. פחד עובר את גופה של נורה. יודעת היא מה פירושן של עיניים כאלו״ (והאור האור, 122). המשורר אלן גינזברג תיאר גם הוא את עיני אמו בפואמה ״קדיש״ שכתב לזכרה ״בעיניך של הסבתא הרוצחת שאותה את רואה על קו האופק מן המדרגות לשעת חרום / בעיניך נמלטת מתוך הדירה צורחת אל תוך המסדרון / בעיניך מובלת בידי שוטרים אל אמבולנס״ (קדיש, בתרגום זך, 72).

אני חושבת על עיניה של אימי. האם ניסיתי להגן עליהן? נדמה לי שכמעט עבדתי בלזכור אותן צוחקות, מחייכות. האם כשהיתה מדברת על התפקיד החשאי שלה היתי מסבה מבט? האם לאחר מותה הנחתי על שולחן הכתיבה שתי תמונה שלה משנות הארבעים לחייה מחייכת על סירה בנורבגיה בקפוצ׳ון בצבע כחול נייבי כדי לזכור את זיו עיניה המחייכות?

אני לא זוכרת את עיניה של אמי מהיום ההוא בפארק הצבאים. אני זוכרת שניסיתי למצוא הצדקות מדוע אחזה בידי כל כך חזק. האם היא מתקשה בעליה? חשבתי אז. האם התאמצה לשתוק, לא לספר לי את תוכניתה או לא לדבר בקול את שחשבה בראש? אולי קפיצוּת האגרוף נבעה מהמאמץ להחזיק את השפיות במקומם או להתרכז. לאחר מותה, נקשרו ידיה הנוקשות למעשה שהן ביצעו בגופה. ידיים אלימות, חוטאות, רעות. דליה רביקוביץ׳ תיארה מפגש אלים כזה עם יד אביה בשיר ״כף יד רשעה״. שם השיר פעם ברכותיי כשחשבתי על אמי לאחר ששמה קץ לחייה. כשאני קוראת שוב את רביקוביץ׳ אני מגלה שכף היד הרשעה התייחסה בעצם ליד של הבת: ״אבא היכה על כף ידי. הוא אמר שהיא כף יד רשעה״. הידיים מתאבכות, עד כמה ידיי אחראיות גם הן למות אימי?

איך להתאבל על מי שהרגה את עצמה מבלי לצבוע אותה, את כל חייה, חיינו בסופה הטרגי? בזמן הכתיבה אני נזכרת שלאמא היו עיניים בצבע חום בהיר, לפעמים דבש על גבול ירוק, אבל לא חום כהה כמו שלי. היתה לה נקודה שחורה באחד האישונים, אולי בשמאלי? אבל שמאל שלי כשאני מתבוננת בה או שמאל שלה, מנקודת מבטה בי? האם אני זוכרת את מבטה המרוחק כשהאחים הגיעו לאשפז אותה או שהתביישתי להביט בה? האם אני זוכרת דוק עצב בעיניה, מביטה בי כשהיינו שוכבות זו מול זו במיטה, מדברות לפני השינה בילדותי ובבגרותי? מה ראוי לזכור ומה ראוי לשכוח? נדמה שגם לו יכולתי לא היתי מוחקת מראשי את הזיכרונות הצורמים. אי אפשר לזכור אותה, את כל כולה, רק דרך העיניים הצוחקות.

ואיך אפשר לספר עליה מבלי לציין את הפעם שבה נסעה עד באר שבע ברכבת ולקחה מונית כדי לראות אותי מקריאה שירים שכתבתי בערב של כתב העת ״צריף״. זו היתה הפעם הראשונה ששיריי פורסמו, היה זה גיליון לכבוד נורית זרחי וגם היא הופיעה בעצמה. הוזמנתי לבמה יושבת בשורה אחת עם נורית זרחי, ובינינו עורכת של הגיליון, שוחחנו על שירה. נורית זרחי קראה שיר ללא שם מספרה ״הבל יתן לך נשיקה״ ואני קראתי שיר תגובה לו שנפתח בשאלה ״כמה צריך להתאמן כדי שילדות לא יתנפצו לארץ כשמושכים את המפה?״ ונגמר בכמיהה אל ארץ רחוקה שבה ״אמהות היו שרות שירי יקינתון ולא בוכות״. אמא הגיעה בחולצה לבנה חגיגית, היא צילמה תמונות וגם וידאו, ״אני שמחה להיות ההשראה שלך״ לחשה לי בתום הערב ספק צינית ספק רצינית אך מבטה היה רך וקרוב. בתום האירוע ניגשה לבקש מנורית זרחי שתחתום על עותק מגיליון כתב העת כדי שתהיה לי מזכרת. אחר חיפשה מקום לישון כי היתה עיפה מכדי לנהוג. אני מצאתי טרמפ לירושלים והיא אמרה לי לנסוע. אינני יודעת היכן ישנה.

ואיך אפשר לתאר את חיינו מבלי לציין את הפעם הראשונה שאמרה לי שהיא לא אמא שלי יותר. זה היה ביום הנישואין של אבא ושלה. אחיותי ואני קנינו להם בגדים תואמים בקניון חדרה: לאבא חולצה מכופתרת סגולה ועניבה בכחול כהה עם נקודות סגולות, ולאמא שמלה עם פרחים סגולים ועלים ירוקים וסריג בסגול תואם. הנחנו את הבגדים מקופלים על מיטתם ואמרנו להם ״תתלבשו אנחנו לוקחות אתכם לדייט משפחתי״. נדמה לי שנסענו לאכול סושי ולראות סרט בקולנוע בצומת פולג. אינני זוכרת האם זה קרה לפני או אחרי הארוחה, למעלה בחניה או למטה ליד הקופות. אני רק זוכרת את אמא צועקת שמערכת היחסים הזו מזויפת, שאין לנו זמן אחד לשני, ״אנחנו כבר לא מדברים״ היא אמרה לכולנו ואז הודיעה בקול חזק ותקיף ״אני מתפטרת״. ״מה זאת אומרת? את לא יכולה להתפטר״ אמרה אחת מאחיותי, או אני, האם צחקנו במבוכה או שנבהלנו והדברים נאמרו בתחינה? האם אמא כבר הסתובבה והלכה? בת כמה הייתי? האם הלכה לעשן, נרגעה והצטרפה אלינו לסרט? מענישה אותנו בשתיקה עד למחרת; האם חזרנו עם אבא הביתה והיא הגיעה בנפרד במכוניתה או במונית? לכמה זמן נעלמה? האם מישהי מאתנו הלכה אחריה? אינני זוכרת.

ואיך אפשר לתאר אותה מבלי להזכיר את עיניה הצוחקות כשחייכה אל אמה, כמו חרדון שמפלרטט עם שמש, כמו צדף שנסחף אל חוף בכוח משיכה, היא כמו ספגה את האושר מאמה וסבתא היתה משיבה לה פנים נטולות הבעה, קפואות מהשואה, חיוורות מיתמות ואלמנות מוקדמת. רגעים בודדים זכורים לי בהם סבתא היתה מתחילה פתאום, בלי סיבה, למחוא כפיים ולשיר, ולזמזמם ״לה לה לה״ בלחן של שירי עם מוכרים כמו ״כי עוד נמשכת השרשרת״; והינו עוצרות הכל, אמא ואנחנו ״הבנות״, ושרות עם סבתא בקולי קולות גם כשזה לא התאים למשל בחנות בגדים, במסעדה, במרפסת אחרי ארוחת שישי כשתכף חצות.

ואיך אפשר לספר על אמא שלי בלי להזכיר שהיתה עורכת דין יוצאת דופן. אבא שלי, שהיה שנים איש קבע בצבא, מדבר מגרוני כעת: בניגוד לעורכי דין אחרים שבאים להתגונן ״אמא שלך היתה יוצאת להתקפה״ הוא פורש ידיו לצדדים בארוחת צהרים משותפת כשהינו רק שנינו שנתיים אחרי מותה, ואומר ״היא היתה כמו מטוס קרב״; ברק בעיניו ״השופטים היו מפחדים ממנה, היא היתה מסתערת״. עכשיו הוא מנגן פסקול מלחמה ״טוקו-טוקו טוקו-טוקו טוקו-טוקו״ ומזיז את ידיו ככנפי מטוס בנחיתה מבצעית מצד לצד, ״כשאחרים היו מחכים לשמוע מבית המשפט איזה מסמכים להביא – בום! אמא היתה מפציצה את בתי המשפט בראיות. בום חוות דעת מרופא, בום תמונות של הצלקות של הלקוח מהתאונה. ערמות של תמונות – אמא שלך היתה בלתי רגילה״. הוא מספר על מקרה בו הביטוח הלאומי לא הכיר בתאונה של חקלאי שאצבעו נקטעה כשהשתמש במרסס שדה בתור תאונת דרכים. הסיבה היתה שמרסס לא נחשב בחוק בתור כלי רכב וההבדל בפיצוי היה משמעותי. ״אמא שלך הוכיחה שמדובר בתאונת דרכים ובית המשפט קיבל את זה. את יודעת מה היא עשתה? אף אחד לא היה עושה כאלה דברים. היא הלכה למקום לראות איך המרסס עובד. היא היתה יורדת לשטח, לא רק נשארת עם המסמכים כמו עורכי דין אחרים. הינו מביאים מצלמות ומומחים, מצלמים, מתשאלים אנשים. והיא עלתה על זה, המרסס היה מחובר לטרקטור ובית המשפט קיבל את הטענה שהפציעה קרתה כשהמרסס פעל כחלק מכלי רכב ולכן זו תאונת דרכים. הלקוח מסודר לכל החיים וגם אמא הרוויחה יפה. היא חשבה מחוץ לקופסה״. הוא משתתק, ידיו מונחות על בטנו כאילו הוא שבע מסיפוק. ״עשינו דברים גדולים יחד״ הוא אומר וקמט נחרש במצחו.

ואיך אפשר שלא להזכיר את אחותי הקטנה קופצת על אמא ששוכבת על הספה, מניחה את הפנים על צווארה ונושפת אוויר ואמא מתפתלת, צוחקת בקול, מתחננת ״די די״ וכשאחותי קמה, אמא מסתכלת עליה ואומרת בטון של ילדה: ״אפשר עוד פעם״.

ואיך אפשר שלא להזכיר את אחותי הגדולה ואמא שלי מקימות תצוגת תכלית של בגדים שקנו יחד בארצות הברית בטיול משותף. אמא מתבוננת באחותי הגדולה צועדת כבתצוגת אפנה בשמלת נשף שחורה צמודה עד הברכיים ששרווליה מבד לבן, נפוחים ומזדקרים מכתפיה כשני עננים; או כשאחותי צועדת בצעדי גיישה בשמלת ערב אחרת מסאטן בצבע ארגמן משובץ אבני חן ועל כתפיה של ארגמן תואם, ״לא התאפקנו״ הן אומרות. אמא מתבוננת באחותי הגדולה, מוציאה לשון וקורצת ואחותי מחזירה לה חיוך וקריצה, מסתובבת ועולה לחדרה במדרגות להחליף לתלבושת הבאה.

איך אפשר שלא להזכיר שעות של שיחות ששוחתי איתה צועדות בשדה כרובים או חרציות, על חוף האקוודוקט, בשעות בוקר מוקדמות או בשקיעה. אינני זוכרת על מה דיברנו, נדמה שלא היה דבר שלא דיברנו עליו. אולי חוץ מהסוף, חוץ ממחשבות כמוסות שלא שיתפה בהן מעולם על האופן שבו היא תכננה, כנראה, לעזוב. איך אפשר שלא נותר לה דבר מה לומר. איך אפשר שלא עצרה להיזכר. איך אפשר ששכחנו כל זאת, אנחנו והיא, איך אפשר שלא ניתן להחזיר הכל חזרה לאחור, כשעוד יכולנו לתקן, כשעוד היה אפשר לשאול על מה היא חושבת כשהיא מביטה ארוכות בעץ מחוץ לחלון בסלון ביתי, שכובה על הספה הירוקה בדירתי בירושלים, ברחוב הסופר; על מה חשבה אז בפעם האחרונה שבה נפגשנו, כשהנחתי ראש על ברכייה, אצבעותיה נעו בשיערי, מעסות את הקרקפת ״זה מזרים דם למוח״, היתה אומרת לרוב אבל ביום ההוא שתקה. ״הגיעה שעת השין. אני צריכה לחזור ללמוד״ אמרתי לה. על מה חשבה כשנופפה לשלום מחלון האוטו, בפעם האחרונה. על מה חשבה כשלא עניתי לטלפון כשהתקשרה מהמונית לדירתה בפעם האחרונה בחמישה במאי 2021, כשכתבתי לה שאני לומדת והיא השיבה: ״אז תלמדי נדבר בערב״; על מה חשבה כשפתחה את דלת ביתה, תלתה בגדים על הקולב במהופך, הניחה תיק בד עם צוואה ותיק שחור קטן עם תרופות וכסף מזומן על המיטה המסודרת, על מה חשבה כשנכנסה אל חדר הרחצה ורחקה אל האין סוף?  

המסה פורסמה לראשונה בגיליון מאי 2025 של כתב העת ״מאזניים״