בשעת לפנות בוקר, שלא הספקתי לעמוד על דיוקה, אני מצטופפת עם ששה בני משפחה במקלט ברוחב שירותי אורחים בבית קרקע במושבה בצפון השרון. שלושה צמודי פלאפון, שלושה משחקים טאקי ואני קוראת את ״האדון שנפל לים״ שנכלל בחבילת יום הולדת שקיבלתי כעשרים וארבע שעות לאחר התקיפה באיראן. צללתי אל תחושת האדון ההוא המציף את גופו, משיל נעליו וחליפתו. בהתפשטות האיטית הזו מבגדיו, כמו גם מהתקווה שינצל, בשפתיו המסגילות כהשתקפות מי האוקינוס המתכהים ככל שנוקפות שעות היום, יכולתי ולו לרגע דק להתנתק מתחושת האימה שאחזה בי עת הייתי ספונה במקלט באותו אישון ליל כשראשי מהדהד את דיווחי הזוועה מהבוקר. יכולתי להימשך אל מותו הטרגי אך הכמעט רומנטי של האדון ולשכוח מתפילותיי שמכונות הכביסה והמייבש שהצטופפו לצידנו בממ״ד לא ימחצוני כשטיל יפלח את תקרת הבית.
למחרת הספר הרחיק מעלי מניין הרוגים שעוד נמנה בספרות ולא במספרים, טשטש תמונת חלון או גג מנותצים בבת-ים, ברחובות, בטמרה, משקיט זמזום השתנקות חטופים נמקים במנהרות חמאס או לחיים צמוקות שגוועות בעזה. היה זה רק אז, בתום הקריאה שהבנתי את שמצאתי בו. מה שלא היה בחדשות, ברשתות, אף לא בניסיון לדמיין את אורות הטילים המאירים את הלילה כמטר מטאורים. אלו לא הולידו בתוכי סיב דק של תקווה צמרירית שתוכל לנסות לכסות מפני צינת הימים האלו. אבל הרגעים הסמיכים של היצמדות אל מוות קטן, אנושי ופשוט, הולידו את זיק הקסם הדרוש לפוגג מידה מסוימת של חוסר וודאות למול הפחד הגדול ביותר – למות.
שהרי מדוע אנו, שזכינו להיספן במקום מבטחים במושבה מנומנמת, מדוע מצאנו עצמנו טרוטי עיניים מול החדשות כל שעות עירותנו אם לא כדי להתקרב אל הסבל, להיות ולו במעט פצועים-גוססם-מתים בעצמו. שנוכל להרגיש את הכאב ולכפר על עווננו כי נשארנו חיים. ומה שספרו של הרברט קלייד לואיס (בתרגום יהונתן דיין) מאפשר ברגעי צרבת השורדים הזו הוא מידה מסוימת של קרבה אל המוות, ואולי אפילו, מידה של היכרות איתו. כך, ככל שקרבתי אל גרונו הצמא של האדון שנפל לים, עיניו הצורמות בקצב עליית השמש ושקיעתה, גופו המתאבן נראה לי יותר ויותר – אנושי; וככל שגופו הצטמק מן הקור ונחלש, ככל שהרגיש האדון את תחושת הכובד והשקיעה, כך קרב אל ליבו עד שיכול היה לחוש בו כאילו היה כל גופו ליבו, כאילו היה לרגע, אחד איתו. בסחף הקריאה ברגע ההוא יכולתי כמעט להביט במוות גם אם לא הוטח בפניי במטח האחרון, יכולתי להפנים, לאט, שיום אחד, יהיה זה ליבי שלי שימלא את כולי עד שנהיה אחד שאיננו עוד.
תהיתי האם היתה לי חוויה כזו מאז השבעה באוקטובר ונזכרתי בספר ״בוקר וערב״ מאת יון פוסה שאיפשר שהיה רגעית עם חוויית סף מוות שהותירה בי נחמה מסוימת. נחמה על שנמשתי מן המציאות לכמה רגעי חסד; על שהצלחתי להישיר מבט אל המוות ולוותר על בעטת הכבוד המשתקת לטובת התבוננות בו כחלק שלם מהחוויה האנושית; וחשתי נחמה על שלרגע מתי וחזרתי לחיים ויכולתי לזהות בתוכי הקלה שהבהירה שיש לי בעבור מה להמשיך.
כשנזכרתי גם במוות הרגיל שכותב פוסה – התלוי על גבי קפה וסיגריה של בוקר – הבנתי שבחלוף שש מאות ימי מלחמה, הלב הזה זקוק יותר משידעתי, לערסול העדין, הכמעט מונוטוני, של מוות צנוע, רגיל. מוות שגרתי כמעט – כהה מרוב היעדר אלימות – כזה שאת זקוקה להאמין שהוא אפשרי, כדי לחצות את הימים הבאים בצל מלחמה.

המלצות ועדכוני השבוע

1. סלסט
2. הראיון שלי עם שלומי חתוכה בתכנית ״ברית מילה״ נבחר להיות הפרק החלוץ שתומלל לפלטפורמה ״פודטקסט״ שמנגישה פודקסטים לקהל כבדי השמיעה. מעבר לכבוד להיות חלק מיוזמה יקרה כזו, זה אומר שחלק נכבד בספר שלי זמין לקריאה עבור הקהל הרחב בפלטפורמה הזו אז מי שטרם רכשה עותק אפשר לקרוא שם. [הדבר הזה קרה ביוזמת אחד מקוראיי וזה מאד מרגש עבורי]