״פתח בתוכך רגש עמוק כלפי החיים. הרגש הזה הכרחי לכל יצירה אמנותית אמיתית. נכון, לפעמים החיים ייראו לך כמו חוויה שאינה במקומה. אבל על הרגש להיות תמיד קרוב, בהישג יד- גם אם תחליט לא להביע אותו. וחזור תמיד למקור, שהוא הסבל. כאשר תעורר בזולת תערובת של חמלה מבוהלת ובוז, תדע שאתה בדרך הנכונה. כעת אתה יכול להתחיל לכתוב״ (מישל וולבק, להישאר בחיים)

שוב נמנעתי מכתיבה כי הנושא שעלה בי הפעם גורר ניתוק בשיח ואני תמיד חוששת לאבד את הקשב של בני השיח אז אני לא מדברת עליו. לא הצלחתי לגשת אל הבלוג מאז שהחלטתי לא לכתוב את המחשבות שעלו לי אי אז לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות. כל כך רחקתי מהבלוג שבאופן מפתיע אפילו על יום הזיכרון הרביעי למות אמי – הנושא שתמיד יש לי מה לומר עליו – אפילו על כך לא כתבתי. למזלי, פגשתי השבוע פנים אל פנים את אחד ממנויי הבלוג (ברוך הבא, ותודה) וכך החיים דחקו בי להבין שבמקום להימנע אני צריכה להפשיל שרוולים ולהכנס אל הבוץ. בתקווה שתצלחו איתי את הדרך.

שוב התכנסתי אל תוך עצמי לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות שמזה זמן מה מרגישים לי כמו שמות מכובסים ולא מותאמים לימים שעניינם שכחה של ערך החיים (וקידוש המתים) וגם חידלון של המפעל הציוני-היהודי המקורי (שהכריז כי יקיים שוויון ״גמור״ לכל העמים ויושיט יד לשלום עם שכניו רגע לאחר שגירש אנשים מביתם ויתכן שעשה עוד מעשים שהושתקו עם השנים). אבל באורח השגרתי של החיים, מה שקרה בתוכי ואולי גם בתוך אנשים סביבי נשמר לעצמנו והמשכנו לקיים את הרוטינות הרגילות בתקווה – אולי – שהן יזרזרו אותנו קדימה אל הרגע בו כל הטירוף שקורה עכשיו מסביב יסתיים.

הפער הזה בין המציאות מסביב למה שחוויתי בפנים התחיל עוד קודם ליום הזיכרון והעצמאות, למעשה, עם הטרגדיה של האדם שנאכל/הותקף על-ידי כרישים בחוף חדרה, סמוך לחוף אליו היתי הולכת כילדה. חוף שלא הסכמתי להכנס בו למים בקלות, וכשנכנסתי הייתי חרדה, כי, ובכן, פחדתי מכרישים. והתשובה התמידית של הוריי, אחיי, חבריי וחברותי היתה ״אין כרישים בישראל״. ולאורך השנים כשאחד נצפה בים סוף או אחר באזור תחנת הכוח, היו מי שמיאנו לספר לי. עד המלחמה האחרונה גם הרכבתי משקפים כך שכל קצה גל במים נדמה לי כסנפיר. החרדה מכרישים הבליחה לי לעתים גם בבריכה. זה מה שקורה כשאת רואה את הסרט מלתעות בגיל מוקדם מדי. אבל הנקודה היא שאם בנערותי נדרשתי להתגבר על חרדה אמיתית במקורות מים שונים וסירבתי לראות תמונות לא כל שכן סרטונים של אותם דגים טורפים, המשכתי להגיע לים, אפילו צללתי ושחיתי עם שנורקל. כשבגיל שתים-עשרה ביקרתי בפארק מים בארצות הברית נכנסתי לאולם עם קירות הזכוכית תחת אקווריום הדגים הללו אבל חציתי אותו במהירות עם המבט לרצפה. אבל עדין באתי לשם כי הצלחתי להתרגש מיצורים ימיים אחרים – דולפינים, לוויתנים. נדמה לי שזה היה בגיל שמונה עשרה או תשע עשרה כשבגני התערוכה הוצגה תערוכת ענק על עולם הכרישים וביקשתי מהמשפחה, המופתעת, ללכת יחד לראות אותה לכבוד יום הולדתי. לא קראתי עליה לפני כי פחדתי לראות באתר תמונות וסרטונים של החיה. את הכרטיסים אמא שלי הזמינה והלכנו יחד עם אבא שלי ואחיותי. האירוע היה לא פשוט כלל עבורי. לעתים נתתי יד למי מהמשפחה כשנכנסתי לחללים בגובה כמה מטרים מכוסים מסכי ענק ועליהם מוקרנות להקות שוחות של דימוי הבלהות שהופיע לעתים בסיוטים לעתים הבזיק במחשבותיי. אבל ככל ששהיתי עוד ועוד בתוך התנועה הזו, הצלחתי לראות בהם יצורים חיים. ככל דג אחר. התערוכה הוקמה בצל איום על האפשרות שהיצור הזה יהפוך לחיה בסכנת הכחדה, מסתבר שמרק סנפיריהם נחשב למתאבן, חלקם ניצודים רק בשביל הסנפיר, נדמה לי שחלקים מסוימים בגופם משמשים גם לתעשיית התרופות, אני לא עושה גוגל כדי לא להתקל בסרטונים. לא, התערוכה הזו לא ״ריפאה״ את החרדה שלי אבל אני חושבת שהיא לימדה אותי משהו לגבי אותו ניסיון לראות בעינים אנושיות את הרשע, להתבונן בחמלה על כל יצור חי, גם המבעית ביותר.

*

באופן המופלא שבו מתרחשים צירופי מקרים, נקלעתי לשתי יצירות באותם ימים.

האחת היא שיר בספרה של המשוררת אליזבת׳ בישופ אותו אני קוראת לאט מזה זמן מה. השירים תורגמו מזמן והשפה בהם כל כך עשירה שאני מרגישה שאני ממש לומדת עברית איתם. בצירוף מקרים מופלא ימים בודדים אחרי המקרה בחדרה הגעתי לשיר ״הדג״ בספר שמתאר זיכרון של המשוררת מרגע דייג ששינה את התפיסה שלה ביחס לחיה שפגשה. ככל שהיא ממשיכה להתבונן בדג – דרך תיאור הציורים על עורו, הכינים הלבנות המטפסות עליו, עשב הים שהסתבך בגופו וזימיו – הוא הופך להרבה יותר מעוד דג בדלי שיהפוך למנה בארוחת ערב. תיאור זימיו המפחידים ועיניו שהיו גדולות מעיני המשוררת מעורר מחשבה על דג יחודי, אולי כריש בגודל קטן מספיק שיאפשר למשוררת למשות אותו אליה, אך כזה חזק מספיק שיצליח לשרוד כמה ניסיונות דיג קודמים, כפי שעולה לקראת סוף השיר כשהמשוררת מגלה מעין ״זקן חכמה״ שמשתלשל משפתו בדמות חוטי דיג ישנים. ככל שהשיר מתקדם הדג יותר ויותר אנושי, יותר קרוב למשוררת, פחות מפחיד ויותר מעורר חמלה עד שלבסוף היא מרגישה ניצחון מעצם המפגש עם הדג, שניצל שוב ושוב ממוות, ומשחררת אותו לחופשי. הייחוד בשיר אינו נובע רק מעצם התיאור האנושי של הדג וההחלטה המחממת לב לשחררו, אלא דווקא מעצם הכתיבה על האירוע. ראשית, הוא לא נכתב כמאבק כפי שמתוארת רבות פעולת הדיג, אלא כמפגש; ושנית הניצחון בו הוא לא לכידת הדג, המתתו ואכילתו בסוף הערב. מנה טעימה שתשכח בחלוף כמה סעודות. אלא שהניצחון האמיתי בשיר הוא לכידת הדג לא ככלי שרת בידיו של האדם אלא בהוויתו הפנימית, בכוחו האנושי לייצר חוויה אחרת מהזנת האדם, חוויה שמאפשרת לאדם להכיר את עצמו מחדש, להשתנות. ובה בעת מעניקה לאותו דג חיי נצח על גבי השיר.

*

היצירה השניה היא ספר שהונח זמן רב בערימת ספרי הקריאה שלי ובמקרה היה הבא בתור באותו זמן בו קראתי בשירה של בישופ – ספרו של המורה שלי דרור בורשטיין שטרם קראתי בשם ״תמונות של בשר״. זהו ספר מרתק על התבוננות בציורי ״טבע דומם״ בהם מופיעים בעלי חיים והטקסטים בו מבקשים ללמוד את הקשר בין האדם לבעלי חיים דרך האופן בו הצייר תפסה אותם. בפתיחת הספר נכתב:

״עמנואל לוינס, שעסק באחריות האנושית כלפי הזולת, הנולדת מפניו של הזולת, לא החשיבם כשקולים לפני בעל החיים. מדוע? הרי גם לבעלי חיים יש פנים ועיניים. אפילו לחרקים״ (22)

הפרק השני בספר ששמו ״חתול״ צד את עיני כי התחבר לנושא שהעסיק אותי באותם ימים. הפרק מתמקד בציור של ז׳אן בטיסט סימאון שארדן ששמו ״דג התריסתנית״ (מה שאנו מכנות ״חתול ים״).

״מבחינתנו, בני אדם שוכני היבשה, הדג הזה (ככל דג) לא נועד להיראות, ובוודאי שלא מצדו התחתון. רק תושבי הקרקעית הרטובה של הים אמורים לראותו. מנקודת המבט של בני האדם, גם הצוללים במים, לדג הזה יש גב בלבד וכך ראוי שייראה. והנה, הדג הוצא מהים והומת, ועכשיו לא רק צדו הנסתר מוצג לראווה, אלא אפילו פנים גופו. הציור מבקש מאתנו אפוא להביט במשהו שלא נועד להתבוננות. יש כאן שלוש הפרות סדר, שלוש חשיפות אלימות: חנק, היפוך, קריעה. אנו מכנים הפרות סדר אלו בשם ׳ארוחה׳. […] ׳פני׳ הדג נחשפים, הקרביים מגולים, ומעין חיוך זוועתי, בכי צוחק, מוטח בנו. הקרקעית שהייתה ביתו של הדג נמצאת עכשיו, כביכול, בגבו – קיר המטבח ששארדן מצייר כמו חומה של מבצר, או של צינוק מטבע הדברים, אי אפשר לראות צינוק אלא מתוכו, ואכן, לשם מכניס אותנו שארדן בציור הזה. המתבונן מוכנס למרחק נגיעה ונגיסה בכל מה שיש בציור. אם מה שמצויר כאן מעורר את תאבונו – הוא יכול להושיט יד, כביכול, וליטול. אך אם המצויר כאן מעורר בו רתיעה, הרי שהציור מעמיד בקירבה מטרידה אל המרתיע. העמידה מול הציור הזה כולאת את יצורי הים המתים במעין תיבה מדומיינת, ששני קירות שלה מתוארים בציור, והקיר הרביעי הוא גופנו-אנו, ראשנו המביט. התיבה המדומיינת הזו היא תחליף למרחבי הים שמתוכם הועלו הצדפות והדגים. כלומר, עצם המרחב של הציור הזה, שהוא קלסטרופובי, מנוגד באופן חריף למרחב הראוי ליצורים המתוארים בו. אנו מכירים ציורים רבים העוסקים בגירוש אדם וחווה מגן עדן; שארדן מצייר את ׳גירושם׳ של יצורי מים מגן העדן שלהם.״ (עמ׳ 22-24).