לקח לי בסך הכל שש שעות במצטבר להשלים את ״בוקר וערב״ מאת הסופר הנורבגי יון פוסה. צלחתי אותו למרות הפיסוק המועט מאד, העובדה שדמויות שואלות שאלות מבלי שמופיע סימן שאלה והכתיבה שמרצדת בין תודעה של דמות אחת לאחרת. רגע אחד את עם הבת והמחשבות שלה ובהמשך המשפט, ממש ללא פיסוק או הודעה מוקדמת, את בכלל במקום אחר עם האבא של הבת. העלילה מאויירת בסמלים שאינני מכירה, למשל סביב חיים של דייג, וספציפית דייג-סרטנים. אחד השמות החוזרים הוא ״אולי״ (maybe) וקשה מאד להמשיך לקרוא מבלי לתהות האם זה השם במקור ומדוע המתרגמת לא בחרה לשנות אותו מעט כדי להקל על קוראת העברית. ועדין, למרות כל זאת משהו סוחף בסיפור, בעלילה, הכתיבה המרצדת דווקא מושכת אותה אליך. יש טקסטים אסוציאטיביים שמרוב גודש המחשבות היפות את לא מצליחה להתקדם בספר כי כל משפט גורם לך לעצור ולחשוב (עייני ערך וירג׳יניה וולף). אצל פוסה, מצאתי כתיבה מרצדת, תזזיתית אבל כזו שממוקדת עלילה. מצאתי עצמי במתח הולך וגובר עד שרציתי לצעוק ליוהנס, הדמות הראשית, ספויילרים שיעזרו לו להבין מה מתרחש בחייו.

את ההמלצה לספר קיבלתי כמעין מחקר עבור פרויקט שאני כותבת ואכן מעבר לחוויית הקריאה אני חושבת שלמדתי מהטקסט כמה שיעורים בכתיבה. למשל, הדיאלוגים הרבים שכתובים בתמצית, האפשרות להניח ״הוא אמר״ פעמיים ברצף ולתת לקוראת להבין בעצמה מי אמר מה כי זו יצירה ספרותית ולא הוראות בימוי לשחקנים; האומץ לעבור מפסקאות גדושות, לטורים קצרים, ובכלל להתאים את מבנה הטקסט לתוכן. למדתי שלהניח מההתחלה סימנים די ברורים לסוף הסיפור זה פחות מתוחכם אבל יותר סוחף [נדמה לי שתבינו למה אני מתכוונת כשתקראו, אני לא רוצה לגלות לכן]. הספר הזה מקיף אירועי חיים שלמים ואורכו קצר. המהלך הזה מאפשר לקרוא אותו כאילו הדמויות המרכזיות בו הן החיים והמוות, אם ניתן להיות בת אנוש ובכל זאת לאפשר דווקא לאירועים ולא לאנשים לתפקד כדמויות מרכזיות ביצירה טקסטואלית.

ובכלל חשבתי על החירות שיש בהחלטה לשבת ולקרוא ספר עד תומו במגבלת זמן קצרה. למשל, באחר צהרים פנוי או בכמה ימי חופש. דרך טובה לציין חג חירות, אולי אפילו משהו שראוי להפוך לנוהג בפסח.