בסדרה ״הרומן״ – שלא צלחתי יותר מכמה פרקים שלה – מתוארים אותם אירועים מנקודות מבט של גבר ואשה. מהר מאד שמתי לב שכל אחד זוכר אחרת לא רק את סדר האירועים, הדברים שנאמרו וטון הדיבור, אלא גם, בין היתר, את הלבוש. אפשר ממש לאפיין את התחושות של כל אחד מהם בסיטואציה דרך האופן שבו הלבישו את עצמם ואת האחר. נדמה לי שהגבר זוכר את האשה בתחילת הרומן כלבושה בצורה חשופה ומפתה בעוד שהאשה זוכרת את עצמה כלבושה בבגדים מרושלים המעידים על מצבה הנפשי המעורער בתקופת הרומן.

השבוע פורסמה מסה שכתבתי בשם ״זו אני הבוערת״ בכתב העת ״שפה חדשה״. זו הפעם הראשונה שמתפרסם טקסט מתוך הפרויקט הזה שאני עובדת עליו מתחילת המלחמה. הכתיבה על פצע, מטבעה תמיד מנכיחה גם את מה שאת לא יודעת או לא זוכרת לגביו. בפרט כשאת כותבת על אירוע שחווית עם אחרים. ניצולים נוספים לטראומה, כמו תפרים, עוזרים לך להחלים אבל גם מזכירים תמיד את הפצע ובעיקר את הגבולות שלו. כלומר את העובדה שתמיד משהו ישאר פתוח או מצולק, לא סדור, מעורפל. לפעמים זיכרון שקשור לטראומה מתבלגן ככה בגלל רגש מסוים או בגלל מנגנון פנימי לכסות בערפל שכחה את מה שהעצמי שלך מבקש להשאיר רחוק מהמודע. ולפעמים יש חלקים בפצע שישארו פעורים פשוט ככה. כי שכחת באופן האנושי ביותר או כי זכרת דווקא דבר מסוים ולא אחר כי העור שלך לא מסוג העורות שלא מצליחים להגליד תמונה, צליל, ריח או תחושה מסוימת.

לקח לי זמן לשחרר את הכובע המשפטי שמבקש לברר את העובדות ולהתיימר להציג ״אמת״. לקח לי זמן להתמסר לכתיבה על חוויה מתוך מה שאני כן זוכרת, או יכולה לחלץ אל המודעות באמצעות מה שנגיש לי – כמו תמונות או דברים שכתבתי סמוך לאירוע. יש דברים שנטמנו תחת ערפל השכחה שאולי לנצח ישארו רחוקים מהישג ידי. אבל הז׳אנר הזה שהתוודעתי אליו, כתיבת מסה, לימד אותי שאולי יותר מהאמת חשובה השאלה שגרמה לך להציף את הזכרונות בכיוון מסוים. חשוב המסע לבירור של דבר מסוים אודות אירועי החיים. חשוב המקורות הטקסטואליים, מתוך הז׳אנר ומחוצה לו, שמשום מה נשזרו לצמה הזו שהיא טקסט מסאי.

הז׳אנר הזה לימד אותי שמותר לנו לכתוב את מה שאנחנו זוכרות בכיוון שאליו מושכת שאלת המסע שיצאת אליו. הז׳אנר הזה לימד אותי שאם את כותבת רק על מה שאת יודעת, או יכולה לדעת, אבל גם לא את כל מה שאת יודעת, את יכולה לצאת למסע עצמי לגלות משהו שלא ידעת על עצמך. ואולי, אם יש לך מזל, לעזור גם לקוראת לצאת למסע כזה איתך, ביחס לעצמה. גם למדתי מהז׳אנר הזה שדימויים יפים נוצרים מעצם הכתיבה הכנה הזו, כלומר מהחיים עצמם. באופן כללי מצאתי את הז׳אנר הזה כמשחרר, וככזה שלמעשה כל אדם ואשה יוכלו לצאת אליו אם יתמסרו לשאלה מסוימת, לכתיבה אינטימית ולמחקר בנושא הכתיבה. אה – וכמובן שהנחיה נכונה תאפשר מסע פורה ובטוח. אני ממליצה על הסדנאות של הסופרת ארנה קזין ממנה למדתי כל זאת ועוד.