עורב־אדם

מֵאָז שֶׁאַתְּ מֵתָה הוֹלֵךְ אַחֲרַי בַּלֵּילוֹת

עוֹרֵב גָּדוֹל וְלוֹ גּוּף אָדָם.

עוֹרֵב פֶּחָם בּוֹהֶה בִּי בַּלֵּילוֹת,

לֹא זָז מִמִּטָּתִי. הוּא מְחַכֶּה לָךְ, אִמָּא.

*

השיר הזה מתאר מפגש עם יצור על טבעי – עורב בעל גוף אנושי. בתוך שמו הוא נושא משמעות של אדם שמקבל עליו אחריות לאחר, אולי עורב לבת בשם האם הנפקדת, אך במצלול שמו נסתר הפחד שהוא אורב לבת, טומן לה מלכודת. עורב-אדם, אותו צל או דיבוק, מבליח לחיי היתומה ההולכת בלילות והוא ספק מפריע לה בנוכחותו ספק מפיג את בדידותה בהמתנה לתחיית האם.

בתרבות המודרנית דמות העורב קשורה לשכול ולמוות באופן הדוק. מוכרים במיוחד הם העורבים בשיריהם של אדגר אלן פו, אלן גינזברג, טד יוז וסילביה פלאת׳. במקורות העבריים העורב נקשר במנהגי אבלות וחוקרי טבע מתארים את מנהג העורבים להתאסף ולקרוא סביב עורב מת כמקוננים על לכתו.

אבל את כל זאת לא ידעתי, כשכתבתי את השיר. בת עשרים ושבע היתי כשבוקר אחד, ללא התראה מוקדמת, אימי שמה קץ לחייה. בילדותי לא חוויתי כילדים אחרים את הפחד המצמית בלילה מפני מפלצת תחת המיטה אבל לאחר מות אימי חוויתי זאת לראשונה. מעולם לא ראיתי בעיני שלי את עורב-אדם אבל יכולתי להרגיש היטב את נוכחותו. תחילה, פחדתי לדבר עליו בקול, פחדתי לגלות שהשיגעון באמת עובר בתורשה. והלכתי לטיפול והתחלתי לכתוב, וככל שכתבתי הוא שינה צורתו והפך לעורב עשוי פחם, מחצב שבא ממעמקים ומשמש בגלגולים שונים, בין היתר, לרישום וציור.

השירה אפשרה להטביע בחומר את דמות אימי ואת סערת הרגשות שסחפה אותי לאחר מותה. השירה אפשרה לחפש מילים לרגעי אלם ואימה, לדמויות חסרות שם ולתת להן מילים בעולם. ליצור לי שפה משלי.

לרעיית הנשיא ולוועדת הפרס אני רוצה להודות על הבחירה להעניק במה ורוח גבית ליצירה שעוסקת באובדנות אבל גם בהתמודדות הנפשית של שורדי אובדנות ומשפחות שחיות בצל התמודדות נפשית. בייחוד בזמנים בהם עיניים אנושיות רבות מדי חזו במראות שעולים על כל דמיון והפכו למנת חלקם של אנשים, נשים, וגם ילדים רבים שממשיכים להתהלך בלילות לצד צללים זרים, כבדי גוף וטורטי עיניים.

מאז השבעה באוקטובר עורבי-אדם רבים נולדו, חלקם הפכו צמאי דם, מכריעים שורדות נובה, חיילים ואזרחים שמשפחותיהם זקוקות להכרה מהמדינה ומהחברה. לא יתכן שמי ששרדו בדרך נס את הטבח לא זוכים לטיפול מספק ומוצאים את מותם; בלתי נסבל שמשפחות של שורדים ששמו קץ לחייהם נדרשות להיאבק על הכרה בילדיהם כקורבנות המלחמה. האם יתכן שמי שנשבו, הורעבו ועונו מוכרים כנכי צה״ל בעלי 50% נכות בלבד בגין פוסט-טראומה?

קשה להאמין שעוד יש מי שמוחזקים בשבי ברגעים בהם אני מודה לבן זוגי, למשפחתי ולחברותיי על שסייעו לי לחצות את כתיבת הספר במהלך האבל וליוו אותי עד לרגע זכייתו בציון לשבח. ובכל זאת, נוכח כל אלו, בהשראת דבריו של אלי שרעבי שחזר מהשבי, המעמד הזה מאפשר לי להתמלא הוכרת תודה על שהיו לי עשרים ושבע שנים מלאות השראה ואהבה גדולה עם אמא יחידה במינה.

(גרסה מקוצרת נישאה בטקס פרס רעיית הנשיא לשירה עברית)