בשבוע שעבר בעודי בבית חולים עם קרוב.ת משפחה קיבלתי טלפון מבית הנשיא. בצד השני מסרה הדוברת כי היא מעבירה אותי לרעיית הנשיא וזו מיד הציגה את עצמה בשמה הפרטי ואמרה כמה משפטים על שספרי מאד נגע ללבה. ניסיתי לשנן את המילים בראשי כדי לזכור אולם כבר עכשיו אני מרגישה אותן מתחילות לדהות. אבל אולי יותר מהמילים עצמן אפשר להודות על הרגע ההוא. ההרגע ההוא שהעיניים נפערות עד כדי שאחי חושש שמשהו קרה ואז מיד אחר כך חיוך ממני מרגיע אותו והוא נותר סקרן כשאני תוחבת אצבע לאוזן כדי לשמוע היטב, ומתכופפת כמו מתרכזת בקול הבוקע מהצד השני (למרות שניתן היום פשוט להגביר את הקול, באמצעות כפתור) אבל משהו בתנועה המקווצת לתוך האנרגיה הבוקעת מהמכשיר, משהו מסורתי נשמר ממנה ואני מתהלכת במסדרון בית החולים מכודררת מאזינה לשבחים לספר, ספר שאני כתבתי, ומצליחה להבליח את המילים ״כל כך הייתי צריכה את הרוח הגבית הזו״ ואחר כך בתגובה למשפט שנוגע לבריאות הנפש ״במיוחד אחרי המלחמה תודה על הבמה לנושא החשוב הזה״.

דווקא בתוך הכאוס הפרטי (לצד הלאומי) של השבועיים האחרונים אני מכריחה את עצמי לעצור להתבונן ברגע הזה. במחשבה על הטקס שיבוא בקרוב. העיסוק בטקסים מעסיק אותי לאחרונה. טקס מאפשר להצהיר איזה משהו כלפי עצמנו וכלפי העולם, אבל יותר מהאירוע עצמו בדרך לקראת הטקס – בהכנה שלנו להשתתף בו – כבר מתחיל איזה תהליך שבקצהו אנחנו אחרות. טקס חתונה מאפשר לזוג להציף מראש ציפיות ולהתבונן ביחד בחששות לקראת חיים משותפים. טקס לוויה מאפשר הנכחה של המת בפעם האחרונה באופן בו הוא השתקף דרך היחסים אתנו, ובכך הוא מאפשר לעבד את מערכת היחסים, את החיים בשלמותם שהסתיימו ולבסוף את עובדת המוות. אני חושבת למשל על כך שבשני הטקסים מהסוג הזה שהיתי שותפה לארגונם היו המון פרחים צהובים ותוהה מה זה אומר? הדימוי המשיק הזה? אולי זה ניסיון להיאחז בפורח ובחי, בצמחים שמלמדים אותנו בפשטותם שהמוות והחיים הם חלק טבעי ויפה מהקיום שלנו, לראות בזמניות חלק ממעגל לא נגמר שהוא בעצם חלק טבעי מנצח היקום.

ובחזרה לספר. אני זוכרת שלקראת טקס ההשקה היה לי ברור שכל הדוברות והדוברים יהיו מי שאני מכירה מעולם הספרות בלבד. בדברים שנשאתי באותו מעמד הדגשתי שחשוב לי שהיצירה הזו הגם שהיא אישית, כמו מכתב פרטי לאימי שבמקרה הבליח ליד הציבור, חשוב לי שתיקרא כיצירה ספרותית. ביקשתי להעמיד בצד את האבל והטרגיות שבו ולממש את המורשת היצירתית והאינטלקטואלית של אמא שלי. בזמנו, ההחלטה לא היתה קלה. לעתים הסתקרנתי מהמחשבות של קרוביי והקרובות לי לספר, לעיתים תהיתי אם לא נכון היה להעמיד יותר מזכרות מאימי במרחב ההוא והיו חברים שקיוו להציע את נקודת מבטם ויתכן שאכזבתי בדרך. אבל עמוק בפנים האינטואיציה שלי היתה עם הפנים החוצה ממני ומסיפורי האישי. לא רציתי שהערב יסטה מדיון ביצירה. קיוויתי לעשות את מה שנדמה היה לי כבלתי אפשרי – להפוך יצירה פרטית כמעט משפחתית ליצירת אמנות עצמאית, כזו שיכול להיות לה הד ציבורי, אולי אפילו לאומי. המחשבות הגדולות האלו קיבלו תוקף ברגע ההוא שבו מיכל הרצוג בישרה לי את אותה בשורה. ולקח לי כמה ימים להבין כמה זה דבר גדול שאת מצליחה להפוך סיפור שכול כל כך פרטי של משפחה אנונימית, דווקא בתקופה כזו של שכול לאומי, למשהו שמצליח להתקבל לא רק כשירה עברית אלא כזו שמוענק לה פרס ממלכתי.