אתמול קיבלתי הודעה ארוכה ממכר מאחד ממעגלי הכתיבה. הוא הבין שהוא רוצה להוציא ספר וביקש את עצתי. לפני כמה ימים חברה אמרה לי שהיא נאבקת בסיפור שכתבה, היא לא יודעת אם הוא טוב ומישהו בחייה בתגובה שאל אם היא שלחה לי אותו. לפני כמה חודשים נפגשתי לקפה עם מישהי שסיימה ללמוד משפטים אבל ביקשה עצה טובה על איך לשלב את הכתיבה בחייה. יש עוד כמה סיפורים כאלו מהעת האחרונה. על האופן שבו באורח פלא מיצבתי את עצמי בעולם בתור האדם הזה לפנות אליו בנושא הזה. ובאורח פלא תמיד יש לי תשובות, מהבטן. לראשון שטחתי הודעת וואצאפ ארוכה ופרקטית על איך עובד עולם ההוצאה לאור בתחום השירה לפי תפיסתי, זה הסתכם בהצעה למצוא עורך/ת או סדנה לעריכה עצמית. לשניה אמרתי שאנחנו צריכות לשבת לשיחה על זה כי לא משנה אם אקרא את הסיפור או לא יש שם משהו שהיא מתמודדת איתו שקשור ליחס שלה לכתיבה. לשלישית הסברתי שאני עובדת כמו אמניות פלסטיות מקול קורא לקול קורא נתתי לה כמה עצות פרקטיות אבל השיחה נעה בעיקר סביב החשיבות לתת מקום לכתיבה, להתייחס אליה ברצינות.

ואחרי כל זאת, שפעת הכתיבה הגיעה גם אלי שלאחרונה אני מוצאת את עצמי בימי שישי בצהרים – הזמן המוקדש לרוב לכתיבת הבלוג – דוחה, נמנעת וממאנת לנסות לגבש את הרעיונות שעלו לי כי משהו שאין לי דימוי בלתי שחוק לתארו שכנע אותי להימנע. וככל שעבר הזמן הרגשתי שהן בכלל לא רוצות את מערכת היחסים הזו ושאולי עוד ועוד מאמצים רק יגרמו להן להתרחק עוד יותר. תבינו, להימנע מכתיבה זה לא היה אופציה עבורי בשנים האחרונות. פעם אמרתי לאחותי שאם את אשה כותבת, או אמנית, אז היצירה היא כמו נשימה, היא מתרחשת בלי לחשוב. את לא מתאמצת להזרים דם ללב, אמרתי, זה לא עניין של החלטה. אבל האמת היא שזה לא נכון בכלל. כי להחליט לשבת מול דף לבן ולהשתיק קולות פנימיים, ולהניח את כל התשובות השליליות המבעבעות בתיקיית ״לא התקבל״ בתוך תיקיית ״הגשות״ שבתוך תיקיית ״כתיבה״ בתקווה שזו תהיה צנצנת ריבה רותחת סגורה שלא תתפוצץ ותפזר לך רסיסים דביקים על הדף הלבן, בתקופות מסוימות זה מרגיש בלתי אפשרי. ומצד שני, קל לי לשכנע את כל מי שרק שואלת שברור שזו עבודה קשה. שצריך להחליט כל בוקר מחדש, אבל כשאני בגפי, לאחרונה, אני כבר מתקשה לשכנע את עצמי להמשיך. הבוקר למשל כבר העלתי על שפתי את האפשרות שאפסיק לכתוב והמחשבה הזו הפחידה אותי פחד מוות. כי אני לא יכולה לדמיין את החיים בלי זה.

באוקטובר האחרון קראתי יום לפני הטיסה חזרה מנפאל ארצה את ״מכתבים למשורר צעיר״ שבו רילקה כותב בתשובה למשורר צעיר דברים שתקפים למחשבות האלו על כתיבה ובעצם יצירה בכל מדיום:

״״אתה שואל אם שיריך טובים. אתה שואל אותי. קודם לכן שאלת אחרים. אתה שולח אותם אל כתבי-עת. אתה משווה אותם לשירים אחרים ואתה מוטרד בשעה שמערכות מסוימות דוחות את נסיונותיך. מעתה (מאחר שהזמנת אותי להיות לך יועץ) אני מבקש ממך לחדול מכל זה. אתה מביט החוצה, ואין דבר שעליך להימנע ממנו יותר. שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש. נסה לעמוד על המניע המצווה עליך לכתוב; נסה לבחון אם הוא פושט את שורשיו במקום העמוק ביותר של לבך, שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב. זאת לפני הכל: שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אתה מוכרח לכתוב? חפור לתוכך והעלה תשובה ממעמקים. ואם זו תהיה תשובה חיובית, אם רשאי אתה לקדם את השאלה הרצינית הזאת ב״אני מוכרח״ חזק ופשוט, כי-אז בנה את חייך על-פי ההכרח הזה; חייך, עד לאדישה והפחותה בשעותיך, חייבים להיות אות ועדות לדחף הזה.״ (19-20)

במסה ״Why I Write?״ שהפכה כמעט לתרגיל כתיבה בסיסי עבור יוצרות/ים מתחקה ג׳ורג׳ אורוול אחר המניעים שלו לכתיבה. כשאני חוזרת אל הטקסט הזה כעת, בניסיון לעורר בתוכי את הדוב שנדמה כי צלל לשנת חורף שנמשכת כבר הרבה מעבר לגבולות העונה, אני מוצאת עצמי מושכת בחוטים שלא משכו אותי בפעם הקודמת בה קראתי בו על עבודתו של סופר:

״רציתי לכתוב רומנים נטורליסטיים עצומים עם סוף עצוב, מלאים בתיאורים מפורטים ודימויים שובי לב, וגם מלאים בקטעים מליציים שבהם השימוש במילים הוא בחלקו לשם, הצליל שלהן. ובאמת הרומן הראשון שהשלמתי, ״ימים בורמזיים״, שכתבתי כשהייתי בן שלושים אבל תכננתי הרבה קודם, הוא במידה רבה סוג כזה של ספר. אני נותן את כל נתוני הרקע האלה מכיוון שאיני חושב שאפשר להעריך את מניעיו של סופר בלי לדעת משהו על התפתחותו המוקדמת. הנושאים שלו ייקבעו על ידי התקופה שבה הוא חי – זה נכון לפחות בתקופות סוערות ומהפכניות כמו התקופה שלנו – אבל עוד לפני שיתחיל לכתוב תהיה לו כבר גישה רגשית שהוא רכש שממנה הוא לעולם לא יימלט לחלוטין. משימתו, בלי ספק, היא להטיל משמעת על המזג שלו ולהימנע מלהיתקע באיזה שלב לא בשל או באיזה מצב רוח סורר, אבל אם יימלט לחלוטין מהשפעותיו המוקדמות, הוא יהרוג את הדחף שלו לכתוב.״ (288)

מה היו אם כן השפעותיי המוקדמות? כשאני שואלת את עצמי את זה אני חושבת על עבודת הגמר בספרות שהתחלתי לכתוב בערך בגיל שש-עשרה. כתבתי על ביקורת חברתית ביצירות של ג׳יי. די. סלינג׳ר ודוד גרוסמן וניסיתי להראות את הקשר שיש בין היצירות למרות שהן נכתבו במאה ה-20 באמריקה ובמאה ה-21 בישראל. אני זוכרת פעם אחת בתהליך הזה שנמשך שנתיים, כשנהגתי לבד באיזה בוקר בו בוטל שיעור לבית הקפה ״פורט קפה״ בנמל קיסריה והתבוננתי על השמש הזורחת ופתחתי את המחשב ועבדתי על העבודה. ואני זוכרת את הדחף הזה להגיד משהו על העולם דרך היצירות האלו. ואני זוכרת את התחושה הזו שנולדה מהזדהות עם הגיבורים אבל גם הכרה בשוני בינם לביני שמתוכו יכולתי לפרום איזו תובנה על החיים. והמוח שלי שולף מתוך התמונה הזו עשרות רגעים כאלו שקרו בעשור השני לחיי עד לגיל עשרים ותשע שבו התחלתי לכתוב את התזה שבה, באופן כנראה לא מפתיע, כתבתי על תפקיד הכתיבה בהתמודדות עם אבל דרך השוואה בין שיר ארוך בן עשרות עמודים שכתב המשורר אלן גינזברג באמצע המאה ה-20 באמריקה לבין ספר פרגמנטים ושירים שכתב זך בשלהי אותה מאה בישראל. ואני מתחילה להבין למה אורוול התכוון כשאמר שאם אמלט לחלוטין מהשפעותיי המוקדמות אהרוג את דחף הכתיבה שלי.