״האם אני עושה את הדבר הנכון כשאני מספרת סיפורים? אולי עדיף היה לרסן את המוח, לאסוף את המושכות ולהתבטא לא בסיפורים אלא בהרצאות שטבען פשוט, כאשר מחשבה יחידה מתבהרת משפט אחרי משפט, ובפסקאות הבאות מכליבים אותה עם מחשבות אחרות״ (208)

בשני ימי השישי האחרונים פסחתי על פרסום בבלוג. משהו ריפה את ידי ואני מנסה לאחוז בו אבל נדמה שהוא נוזל הלאה לימים הבאים, משאיר כתם עיקש שלא ירד בסבון. הזמן יספיג אותו בעור או יקלף אותו כמו הזפת שהיתה נדבקת לכפות הרגליים בחוף הקשתות בקיסריה כשפסענו על שובר הגלים הקרוב לחוף מדדות על הקרקע המחודדת הכמעט פוצעת, חוזרות עם כפות רגליים דלמטיות. הכתמים האלה, מזכירים קצת את מה שעושה טוקרצ׳וק בספר הזה. במסע הכפוי הרווי שהיא שולחת את הקוראת אליו. בכל פעם שעמדתי להתיאש ממנו כי הפך למונוטוני או משמים, כי האוקינוס הלבן בין כתמי הסיפורים היה חסר פשר וצורה מדי, עבורי, רגע לפני הנשטיה הספר הבליח עם איזה אי שחור, טקסט שהזדקר מאוקינוס חוסר הבהירות בפתאומיות לוויתנית שכזו והצליח לעורר אותי ואת הקשב בחזרה, משכנע לא להתייאש מהספר.

הספר הזה הוא באמת דלמטי, גם צורנית אבל גם רעיונית ואולי אסתטית, זהו אוסף קרעי סיפורים, מעין צבר התחלות או רעיונות לסיפור או פרגמנטי מחשבה שאת אומרת לעצמך שיום אחד יהפכו לאיזה מונולוג של דמות בספר. אבל בדרך מפתיעה, למרות הקיטוע הבלתי קוהרנטי הזה, הספר מאפשר איזו נדידה על תדר קבוע. קודם כל זו נדידה בתוך עולמה הפנימי של סופרת שהיא תמיד בדרך, בין מדינות, בין נוף אורבני לבתולי, בתקופות חיים משתנות. בניגוד לספרות המסעות המסורתית האודיסאית שיש מקום שהוא בית וממנו יוצאת הדמות או אליו הולכת, אצל טוקרצ׳וק יש טיול כוכב שנקודת המוצא שלו היא מטוסשלא ברור מהיכן ימריא ואיפה ינחת. בטקסטים שנכתבים במטוסים נשזרים גם סיפורים על דמויות אחרות, ספק רעיוניות ומומצאות ספק סיפורים מהחיים עצמם. במובן הזה, הספר לא רק מספר סיפור על נדודים אלא שהוא מגשים את שמו רעיונית בכך שאנו נודדות בין שברי סיפורים, מחשבות, מצבי תודעה של הכותבת. זה יפה ומסקרן.

״כשהקרון מתרוקן כמעט לחלוטין, קרוב לתחנה הסופית, היא מוצאת עיתון. תחילה היא מביטה בו בחשדנות, אולי בכלל שכחה איך קוראים, אבל אחר כך לוקחת אותו לידיה ומעינת בו בדאגה. היא קוראת על דוגמנית שמתה מאנורקסיה, וכעת השלטונות שוקלים לאסור על נערות רזות מדי להופיע בתצוגות אופנה. היא קוראת גם על טרוריסטים שוב סוכל פיגוע. בדירתם נמצאו חומרי נפץ ונפצים. היא קוראת על לוויתנים שאיבדו את חוש הכיוון והם שוחים אל החוף ומתים. […] משהו לא בסדר עם העיתון הזה הוא וודאי מזויף, שיקרי. כל משפט בלתי נסבל, לדעתה, כואב. עיניה של אנושקה מתמלאות בדמעות, ועכשיו טיפות גדולות צונחות על העיתון. הנייר הזול סופג אותן מיד.״ (243-244)

כשאני כותבת כעת אני תוהה עד כמה המהלך הזה האסתטי-רעיוני הוא מהלך ספרותי מתוכנן מראש. כמו הפתיחה ההיא בספר של גרוסמן ״רץ״ שמתחילה בטקסט ארוך ללא פיסוק. הסופר עושה את מה שהדמות עושה, הוא רץ בלי לעצור לנשום. אבל בעצם ״נדודים״ הצליח להכניס אותי לתוך התנועה הנודדת לא רק באמצעות המבנה או הרעיון, נדמה לי שהיתה לו ממש השפעה רגשית-תודעתית. נקודת המבט המבזיקה ומרצדת בין דוברים שונים מקומות ועולמות משתנים יצרו מעין כאוס מאורגן. נדמה לי שנכנסתי למצב תודעתי-ריגשי שמקבל את חוסר הקוהרנטיות הספונטני הזה כאילו הסכמנו מראש אולגה ואני שלא משנה מה היא תעשה אני נשארת. לעתים לא רציתי לעזוב את הספר ולפרקים ייחלתי שיגמר ונעזרתי בעיפרון לרשום את המחשבות או לסמן משפטים שעוררו אותי ( אני מוצאת ששימוש בעיפרון בספרים עבי כרס כאלו הוא כמו כבלים שחור ואדום שאת מחברת לספר ולתודעה כדי להחזיר את התקשורת ביניהם).

כשאני מנסה לחשוב איך להסביר את מצב התודעה שהיה לי בעת קריאת הספר אני חושבת גם על שיוט בסירה – כשלעיתים פני המים שטוחים ולעיתים סוערים – אבל גם במקביל אני נזכרת בפעם ההיא שרכבתי על גמל בסיני כשהיתי בת שמונה או אולי תשע, וברכיבה ההיא הגוף התחבר לאוכף ונע בקצב וכיוון תנועות הדבשת כמעט בלי שליטה; ואני תוהה איך אפשר שספר מצליח להציף אצלך גם דימוי של ים וגם של מדבר גם של בעל חיים וגם של כלי רכב (אולי אין כל כך הרבה מרחק ביניהם במקרה של שיוט ורכיבה). טוקרצ׳וק אומרת את זה טוב בעצמה בפרגמנט בשם ״סיפורי מסעות״ שספק ששייך למספרת המבליחה בין קרעי הסיפורים ספק שייך לסופרת שהיא אולי בת דמותה: ״לסיפור יש כוח התמדה משל עצמו, ולעולם אי-אפשר לשלוט בו עד הסוף. הוא דורש אנשים כמוני – שלא בטוחים בעצמם, לא החלטיים, שקל להוליכם שולל. נאיביים״ (208).

ואולי ברגע הזה בספר, היא שבתה אותי כבר לגמרי, קצת אחרי האמצע כשהיא הבינה והצהירה במעין פליטה פרוידיאנית דרך מי שהיא גם מי יהיו סוג האנשים שישארו איתה לאורך מסע נדודים כזה (ובכך ענתה לעצמה על תהיה שצצה לקראת סוף הספר: ״מי יקרא את זה?״); ובכן, מי שיצא למסע נדודים כזה שאין לו התחלה ואין לו סוף, שאין לו רעיון מסדר או מסקנה שמתבהרת בקצה השני של הכריכה הן בדיוק אלו שקל להוליך שולל, נאיביות שיסכינו להמשיך לצעוד בתוך להטוטי שפה חריגים, בינות סבכי רעיונות ספרותיים שמכליאים מציאות ובדיון כמו עגבניות שרי מבריקות באדמותן בחממות בדרום; מי שיכולות להרשות לעצמן להתמסר לשפה עד שהמציאות שוכחת, וכמעט נשכחת, מי שמביטות מחלון רכבת מירושלים לתל-אביב בשעת צהרים מאוחרת ומרשות לקרן שמש מסנוורת להתפשט דרך כל צינורות הבשר, כשהעיניים לוכדות תמונת אור זהוב נשפך על שדות ירוקים וחלקות עצים סמוך לכביש אחד ולרגע קל לא מבחינות במחלפים, בפסי רכבת, במכוניות, עמודי חשמל והאנגרים תעשייתיים או שכונות בתים מרוחקות, מרחפות מעל שדות ישראליים שלרגע הופכים לירוק שהוא בעצם גם שדות תירס במקסיקו או מרבדי כרמים בצרפת או טרסות אורז בסין, והן לרגע לא יודעות את שמן או גילן, זה בכלל לא משנה, כי דרך המילים הן נמזגות אל ירוק וכחול ולבן, רוח וטל, קרן שמש, מתמסרות למילים של יד זרה שבהינף קולמוס על מחברת מסעות קטנה משכה אותן לתוך מימד אחר העולם הזה.