בוקר שבת אחד החלטתי לגלות מה נמצא בחלקה הירוקה שבסוף רחוב שוקן בתל אביב, באותו רמזור שלפניו גבעה ירוקה ששיחים ואחריהן עצים נפרשים עליה, תחומים בגדר כחולה. כשעמדתי קרוב לגדר הכחולה באותה השבת המשכתי לצעוד ברחוב הרצל. ברחוב הזה אפשר לראות סניף של בית הספר לעיצוב ״שנקר״ ניצב בגב זקוף בסמוך למוסך או מכון לשטיפת מכוניות שפתוח גם בשבת. אפשר לראות בית ספר ממלכתי בשם ״טבע״ לצד מכינה יהודית חילונית בשם ״בינה״. דו הקיום הזה התגלה בפנינו כשצעדנו בכביש צר שהקיף את בית הספר מדרום, לכוון מה שנדמה היה לנו כפארק קטן. ככל שהתקרבנו הפלא הלך והתבהר כשנפרשה בפנינו חורשת אורנים רחבת ידיים.

החורשה נושקת לכנסיה ובה גן זאולוגי ששערו האדום סגור כעת. בין שער הכנסיה וחומותיה לבין חורשת האורנים מתפתל הכביש הצר ובצמוד לו חלקות של עצי פרי – אשכוליות, לימונים וקלמנטינות – מעטרים את הכניסה לחורשת האורנים. פה האורן הפראי שמכסה את האדמה במחטיו היבשים מצליח לצמוח לצד עצי פרי צעירים ששתלו וודאי עובדי עירייה, לצד חלקות שיש שעליהן ספסלי עץ שגם להם אחראית אולי העיריה. עשרות בודדות של אנשים נעים בסינרגיה שקטה לאורך הפארק ולרוחבו, על אופני זעטוטים או אופני הרים, דוחפים עגלות או אחוזי ידיים. אני שומעת לפחות ארבע שפות שונות מתערבלות בצליל הרוח בענפי האורנים.

לאחר שטעמנו אשכולית צעירה, מתוך התמסרות לשיטוט אל יעד שעוד לא ברור, המשכנו על שביל אספלט להולכי. ההליכה הובילה לחורשת אורנים נוספת, קרובה, אולי חלק קדום מחורשת האורנים הטבעית שבניית הכנסיה פיצלה עם בנייתה. היעד מתגלה בדמות שלט המזמין אל גן בוטני. הכניסה לגן עוברת בשער ברזל קטן בגדר ארוכה שמקיפה את מה שנדמה כשטח הכנסיה. בגן חלקת חורשה קטנה המעוטרת שלטים עם פרטי מידע ותמונות על הצומח והחי בגן ואולי בישראל בכלל. ״לא ידעתי שקוראים לזה ברכייה, מה שאני קוראת לו ברווז״ אני אומרת מול שלט על ציפורים. הצעידה בגן מרגשת, בכל פיתול שבילי בין עצי האלון והקטלב, כשנדמה שהגן עומד להסתיים מתגלה עוד חלקה מתוכו שנמתחת ומקיפה את הכנסיה. צעדנו מתקדמים בקצב החיוך המתגבהה, פעורי עיניים כילדים. בסוף מגיע הקצה ובו פיתול אל עבר כביש שמוציא אותנו לרחוב ראשי מקביל להרצל, בצומת מזרחית יותר ברחוב קיבוץ גלויות. הוא מביט בי ואני בו, מלאי פליאה, כאילו גילינו סוד שלא ידענו, שמתחבא במקומות הזרים של דרום העיר.

״רק הפראי הוא שמושך את לבנו בספרות. קיהיון אינה אלא מלה נרדפת לתירבות. החשיבה שאינה יצירת-התרבות, המחשבה המשוחררת והטבעית ב׳המלט׳ וב׳איליאדה׳, בכל כתבי הקודש והמיתולוגיות, חשיבה שאינה נלמדת בבית-הספר — היא שמענגת אותנו. כפי שברווז הבר מהיר ויפה יותר מברווז הבית, כך החשיבה הפראית ממריאה — כברכיית הבר — בין הטללים מעל לאדמת הביצות. ספר טוב באמת הוא משהו טבעי, שיופיו ושלמותו מפתיעים ופלאיים כשל פרח בר שהתגלה בערבות המערב או ביערות-העד של המזרח. הגאונות היא האור שמאפשר לנו לראות את האפלה, הבזק הברק שעשוי אף לנפץ היכל הידע עצמו, ולא אור קלוש שהודלק במדורת-השבט של הגזע האנושי ומחוויר לעומת אורו של יום רגיל.״ [הנרי דייויד תורו בתוך הספר ״טיול״ 58-59]

למקרא הקטע אני נזכרת איך ניסיתי לשנן מול השלט בגן הבוטני שמות ציפורים, את ההבדל בין דרור לפשוש, אולי לפי אורך הזנב. שיננתי שהשחרור גופו שחור ונפוח ומקורו כתום-אדום ושהיה זה הבולבול שראשו שחור עם כתם לבן, גופו חום-אפור ובקצה זנבו נוצות צהובות. אני נזכרת שעברתי עם האצבע על תמונות הציפורים. הענפה, הדררה, הדוכיפת והדרור היו די מוכרים לי, השאר נראו מוכרים אך את שמם לא ידעתי. כלב גדול, פרוותו חום-שחור עבר לידי, ״זה נקרא דוברמן?״ אני שואלת את האיש המחזיק ברצועת הכלב – ״לא, זה רוטוויילר״. התבננתי בו, חיפשתי סימנים מזהים, גבות בצורת עיגול בצבע חום. לא פחדתי בגלל השם, להפך חשבתי פליאה. ראיתי קודם אבל לא ידעתי את השם, לא התעכבתי עליו זה לא היה חשוב. עכשיו זה חשוב, פתאום. האם זה נקרא להזדקן או לגדול?

״איפה היא הספרות שנותנת ביטוי לטבע? משורר הוא זה שיצליח לגייס לשירותו את הרוחות ואת הנהרות, שידברו בשמו; שיקבע את המילים למשמעותן הקדומה, כפי שבאביב האיכרים תוקעים יתדות שהכפור הוציא ממקומן; שיגזור את מלותיו בכל פעם שישתמש בהן, וישתול אותן מחדש בעמוד מחברתו, כשהאדמה עוד דבקה בשורשיהן; שמלותיו יהיו כה כנות, מקוריות וטבעיות עד שייראה כאילו הן נפתחות כמו ניצנים עם בוא האביב, גם אם ישכנו, חנוקות למחצה, בין שני דפים טחובים בספרייה״ [שם, 60]

רק ציוץ אחד

בתוך דממת הגן

קוצים בסתו

[דרור בורשטיין, בתוך ״הווה״]

כשהינו בנפאל הבנתי שאני רוצה לחיות את החיים של השגרה עם תודעה של טיול או חופשה. להצליח להכניס לחיי הבורגנות מימד הרפתקני שישביע סקרנות או הסכמה לשהות, לקחת עצירה מודעת. למשל ללכת לאוטובוס בנתיב חדש או לעצור באמצע הדרך להביט במה שהוא אולי להק סנוניות חג מעלי עצי העיר הבודדים ממש לפני בוא הגשם.