בכל ערב החלטתי שמחר אהיה בריאה. בכל בוקר התקף השיעול או הניזול, חום או חולשה פיזית הוכיחו לי אחרת. יום אחד מתוך יאוש, התחלתי לחפש תשובות בסרטוני יוטיוב. הקלדתי שמות של א.נשי ספרות וקיוויתי שאמצא שם את הדרך להתמודד עם חוסר האונים הפיזי שחשתי מזה שלושה שבועות. מצאתי את עצמי מקשיבה לפני השינה לראיון של המשורר והסופר אושן וונג על הוראת כתיבה.

וונג דיבר על כעס, על תחושה של אובדן שליטה ואני חשבתי על ההתנגחות החזיתית בין הכוונות שלי לבין מצבי הפיזי. בין הרצון לדבר באירוע ספרות שנכחתי בו השבוע לבין התקף שיעול ומחנק שתקף אותי בין כל שלושה ארבעה משפטים שאמרתי. המשפט שגרם לי לחזור לסרטון של וונג שוב ושוב היה שברגע שהכעס שוכך מגיעה השאלה ״מה עכשיו?״ וברגע הזה צריך לעשות ״act of care״. בעיניו, כתיבה היא פעולה כזו. הרעיון של כתיבה כמעשה של דאגה, עבור האחר או עבור עצמך, סיקרן אותי.

וונג טוען שהצורך להביא את עצמך אמיתית וכנה בכתיבה, הצורך להשקיע את כל כולך בהנחת המילה, הפסיק, במיקום המדויק, המאמץ הכרוך בזה, שבניגוד לאמנות אחרת לא יכול להעזר במזל (כמו צלם שנמצא במקום הנכון בזמן הנכון) – כל אלו הופכים את הכתיבה למעשה של דאגה, אכפתיות. חשבתי על הביטוי הזה אגב ההרגל החדש שפיתחתי להכין כוס מים חמים עם חצי כפית כורכום, חתיכת לימון, ג׳ינג׳ר וקורט פלפל שחור. המעשה הזה הוא אפילו לא דאגה עבור עצמי, אני חושבת עליו כמעשה שהוא לחלוטין עבור הגוף שלי. אני חושבת על הגרון שמתחמם עם הלגימה, על האף ועל נקודה מסוימת בין הרקות למצח שנרפית עם נשימת האדים החמים.

כעס מזוהה כמצב צבירה מוכר במערב, אומר וונג. הוא מיוחס לגאווה ולצדק, ואני מוסיפה ביני לביני – כעס הוא גם תולדה של חוסר שליטה, ציפיה שנכזבת ותחושת חוסר יכולת שמפתיעה אותנו. כמו במחלה, כמו במלחמה. במזרח, מספר וונג, הכעס נתפס בתור אנרגיה שעוברת על האדם וכך הוא מאבד כוח מסוים, כמו סערה שמונעת ממנו כוח להכתיב את נרטיב החיים ברגע מסוים. התרבות שלנו מתייחסת לפגיעות כזו בתור חולשה, אך לטענת וונג פגיעות היא מצב נורמלי. למעשה, הוא טוען שרוב הזמן בני אדם הם פגיעים ורגישים אך מגיל צעיר לומדים להסתיר את זה, ללבוש איזה שריון שמכסה על הפגיעות שגורמת לנו לחוש אשמה. וונג מתאר את האנושות כזן רך וחלש, שחותר להסתיר מהעולם (וגם מעצמו) את האיכות הזו שבתוכו. אבל העצה שהוא נותן לתלמידיו, והאמת היא שמה שהופך אדם לטוב יותר בעיניו, הוא לשתף פעולה עם הפגיעות.

ככל שניתן לפגיעות להיות במרכז, ככל שנסלח לעצמנו על הפגיעות, נוכל להיות חזקות יותר הן כאמניות הן כנשים. החוזק האמיתי, אם כן, בהתמודדות עם השפעת הזו, לא טמון בהליכה לרופא ונטילת תרופות, לא במאבק, אלא ביכולת לשחרר ולהחליט להכנס למיטה מוקדם מהמתוכנן. היכולת להרפות, להתכנס לתוך הפגיעות היא הדבר המפחיד והמעצים ביותר שאפשר לעשות. אני יודעת כי נתתי לעצמי לעשות את זה כשהתאבלתי, אני יודעת כי אני מוצאת את היופי ברגעים הפריכים האנושיים האלו וכמעט מחפשת אותם בחיי, כמו גחליליות שמתגלות ברגעים החשוכים ביותר. היופי ברגעים האלו הוא שהיצור שמולך חושב שהוא חווה את העצמי הקטן ביותר שלו אבל שם בתחתית הבאר האור שלו זורח בבוהק המרהיב והמופלא הגרעיני שבו, זה שמעולם לא זרח קודם.

בשנת 2017 התחלתי ללמוד בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית. באחד השיעורים הראשונים המורה, ליאת קפלן, הניחה לפנינו פתקים שונים עם שורות משירים. המשפט שמשך את עיני הוא ״כל מגרעותיי מתגלות בחושך״ מתוך שיר של נורית זרחי. מאז הכתרתי את נורית ביני לביני למורתי הרוחנית אבל עכשיו, עת אני כותבת שורות אלו, אני חושבת פעם ראשונה שהיתי רוצה להגיד לה שהמשפט הזה לא שלם. לא רק המגרעות מתגלות בחושך. כל מעלותי מתגלות בחושך, גם.

וברוח חג החנוכה, אולי השיעור בתקופת החושך הנוכחית, הרחוקה כל כך מניסים, היא שדווקא מתוך שיתוף פעולה עם הפגיעות האנושית הכמעט קבועה שלנו מתגלים הכוחות המיוחדים האנושיים שבנו. פח שמן קטן שבאורח פלא מספיק יום אחד נוסף, בכל יום. השאלה היא האם נהיה מוכנות להכיר באפשרות שאנו חזקות יותר מכפי שידענו, דווקא ברגעי השבר העמוק של ימינו.