אני כותבת מתוך חולי שנמשך למעלה משבוע. כותבת בגלל שהבטחתי לעצמי שיפורסם פה פוסט אחת לשבוע. אבל אני לומדת להגמיש את המחויבות הזו מתוך קבלת מציאות החיים המשתנה. החודש ראה אור אוסף של שירים, מסות וטקסטים על אהבה וזכיתי לקחת בו חלק בטקסט שנקרא ״שנה למות אמי״ ומוקדש לאביב, בן זוגי. למען האמת, התחלתי שם עם טקסט ישן ששוכתב כל כך הרבה פעמים והפך לטקסט אחר לחלוטין מזה שיצאתי איתו לדרך. משהו בטקסט הפך ליותר רלוונטי מאז השבעה באוקטובר, משהו בו התיישן ומרגיש רחוק ממני. אולי זה מה שטוב ביצירות, כשהן מתנתקות ממך ונהיית להן ישות עצמאית את פשוט לומדת לקבל אותן כמות שהן. אני תוהה פתאום אם הגוף שלנו הוא גם קצת כזה, מקבל חירות ככל שאנו מתבגרות ואנחנו צריכות ללמוד לקבל את זה שלוקח לו יותר זמן מפעם להלחם בשפעת, לומדות לקבל איזה קמט או שיערה לבנה שהצטרפה לאוסף. הגוף כיצירה – תמה לזמנים אחרים של בריאות יחסית. עד אז, שמרו על עצמן.

ליחצו כאן לקריאת ״שנה למות אמי (לאביב)״.