אני מתישבת מול המחשב בזמן הקבוע בשבוע ומרגישה לראשונה מאז תחילת העבודה על הבלוג – תקועה. אני נזכרת במילים של נעה ידלין על מחסום כתיבה ומחליטה להתעקש עם עצמי. מביטה לקצה הימני העליון של המחשב – אולי הישועה תבוא מהתאריך. יום שישי השלוש עשרה. כנערה, היה זה היום בו העדפתי להשאר עם ההורים ולא ללכת לחברות לראות סרטים מפחידים. היתי זו שיכולה למצוא את עצמה בוכה בזמן סיפור הצ׳יזבטים סביב המדורה בטיולים של התנועה ולכן ככל שבגרתי היתי קמה והולכת בחלק בערב בו התחילו לספר סיפורים מעין אלו. הצ׳יזבטים היו רודפים אותי שנים, דולי שעולה במדרגות וגם הילדה מהצלצול למרות שבכלל לא ראיתי את הסרט רק שמעתי עליו. הדמיון שלי היה תמיד מפותח מאד, לא היתי צריכה לראות את הדברים בעיני, מספיק שחברה היתה מספרת לי מה ראתה בסרט או איזו עובדה מדעית ששמעה על חיה טורפת או על אסון טבע והדימוי היה מתגבש חי למדי בראשי וממשיך ללוות אותי שנים אחר כך.

אני משתהה לגבי הרפלקציה העצמית הזו לרגע. היתרון בדמיון מפותח הוא המעוף היצירתי, החסרון הוא הקר הפורה שלו לפיתוח פוסטראומה. אבל משום מה אני לא רוצה לכתוב היום על פוסטראומה. החודש הזה רווי אירועים מתחום בריאות הנפש ואני רוצה לשלוח את הראש מחוץ לחלון הרכבת הזו להפסקה קצרה. האם כתיבה על אימה תספק לי אוויר לנשימה?

סיפור האימה הראשון שעולה לי בראש כשאני מנסה לחשוב מה הרגש הזה מעורר בי, הוא הסיפור ״העיוורת״ מאת יעקב שטיינברג שלמדתי לבגרות בספרות (ולא ״האדונית והרוכל״ של עגנון, להפתעתכן). אני חושבת שמה שצרב אותו במוחי הוא העובדה שקראנו אותו בהמשכים בכתה ובשיעור בו קראנו את הסוף המורה אמרה לי לצאת מהכתה כי כנראה דיברתי עם חברה. אני זוכרת את המסדרון השקט, אין איש מלבדי, התיישבתי מחוץ לדלת עם הדף של הסיפור ושמעתי את המורה קוראת אותו מעבר לדלת הברזל של הכיתה. אני זוכרת את האימה מתפשטת בגופי נוכח הסוף המצמרר שלא אחשוף אותו פה – תאלצו לצאת למסע עם עצמכן – האימה הזו היתה אחרת מזו הגדושה שמסופקת בקולנוע הפופולרי או אפילו ברכבת הרים; זו היתה אימה שנבנתה על מצע של מתח מתון כשהסוף סיפק קתרזיס שלא נבע ממפגש עם יצור על טבעי או רוצח סדרתי, אלא שהיתה זו האימה שבמפגש עם מציאות החיים. זו אימה שהקתרזיס בה גורם לך לנענע את הראש מרוב שאת נכנסת בנעלי העיוורת שמתפקחת ברגע אחד אל מציאות חייה האיומה והיא אינה עיוורת עוד. וגם את לא אבל את רוצה לברוח.

האם הסיפור ״העיוורת״ בכלל עונה להגדרות של סיפור אימה? במילון ״מילוג״ כתוב שסיפור אימה מטרתו לעורר פחד. האם זו היתה תכלית ״העיוורת״? אני לא בטוחה ואני תוהה בדבר הצורך שלי בתיקוף שהפחד שחשתי בעצמי בסוף הסיפור הוא לגיטימי למרות שאולי לא מתיישב עם רף הפחד הממוצע שוודאי גבוה מזה.

למה בכלל לצרוך אימה? אני רוצה להגיד אובדן שליטה אבל כניסה מתוך בחירה לעולם בדיון מלא אימה כרוכה בבחירה למסגר את חוסר השליטה בגבול של מרחב וזמן מסוימים. האם אובדן השליטה הוא אותנטי? גם כניסה לרכבת הרים או למבוך שדים נעשית מבחירה ונדמה שאכן אלו יכולים בכל זאת לעורר פחד, אימה וחוסר שליטה אמיתיים למדי. האם בתקופת מלחמה שבה החיים ממילא נטולי כל שליטה וגם עולים על כל דמיון, הצורך באימה פוחת כי יש מספיק בחוץ? ואולי דווקא גובר הצורך להרגיש משהו אמיתי בגוף – גם אימה – אבל בגבול המציאות הנורמטיבית, זו שהיתה לי פעם כשהצמדתי אוזן לדלת ברזל לשמוע את המורה מקריאה סוף של סיפור לבגרות. יש מי שעבורה המלחמה רק החריפה את רף המסוגלות מול זוועות, הגוף צריך רמות דופמין גדולות יותר מקולנוע, ספרות ואמנות של זוועות שהפכו לפופלריות בישראל בתקופה הזו. האם יש לנו יכולת לשלוט בזה, לעשות דיאטת אימה כדי לאזן שוב את הגוף והנפש שלנו? האם כך עשיתי בגלל שנחשפתי לחוסר שליטה, פחד ואימה ממקורות אחרים, מציאותיים בחיי מגיל צעיר? האם כך התפתח בי מנגנון ההגנה שדוחק בי לעצום עיניים בקלות מדי (למשל בפתיחה של הארי פוטר 4) זה שבאורח פלא דחק בי לא להכניס את כף רגלי מעבר למפתן דלת ביתה הפרוצה של אמי ביום בו מצאנו אותה מתה. קיר שקוף מנע ממני לעבור, לצד ההבטחה לאחותי שלא אכנס, ובכל זאת עמדתי שם, יכולתי להכנס, איש לא עצר בעדי ולא עשיתי זאת.

אין לי צורך בצריכת אימה בחיי אבל היא חודרת בלי שאני מבקשת בתוכן הצף סביבי. כשהיא מגיעה אני משתדלת לא להסתכל אבל לשאול כל הזמן – מה קורה עכשיו, מה קורה עכשיו. לדעת שהיא פה קיימת, מהצד השני של הגדר במנהרות בטון שקירותיהן לחות מימי הגשם, או מעל האדמה מתפשטת בגוף חולה, רעב, מזיע, מטונף של ילד שלא למד עדין לקרוא. אין צורך בתאריך הזה, אין צורך בסרטונים ותמונות ברשת כדי שפשוט נשאל מה קורה, ונדע, ונסתובב עם זה ביום יום ונבין שהתוכן שמזוהה עם היום הזה הוא מוגזם וקיצוני יותר מהמציאות שקיימת סביבנו שדווקא בגלל האנושיות שבה, המציאותיות שבה, היא מצלקת הרבה יותר.