השבוע חשבתי על הצירוף ״אשה כשרה״. חשבתי על אמא שלי שבאמצעות ייפוי כח רפואי נוהלו ענייניה על ידי חברה עורכת-דין שלה (חשבתי על זה כשלימדתי בקורס רפואה ומשפט מהו יפויי כח מתמשך). חשבתי על התפקידים השונים שאמא שלי הטילה על עצמה מתוך הפסיכוזה – שגרירה של שלום עולמי, סוכנת חשאית שמועברים לה קודים דרך הטלויזיה (כשצפיתי בפעם החמישית בהצגה ״לאה״ על בסיס הרומן של גולדברג ״והוא האור״, והבחנתי בבליל הקולות שמציפים את ראשה של נורה, הדמות הראשית, שמפנימה את הפסיכוזה של אביה, שעוברת בתורשה).

חשבתי על נשים כשרות כששוחתי עם אורי שמר על סרט שיצרה בעקבות תאונה שחוותה. באמצעות הסרט היא הכתיבה את ההבזקים מהטראומה שהיו מופיעים בראשה בכל אופן. חשבתי עלינו יושבות מאות מטרים בודדים מהתיכון בו למדנו, כשבקהל א.נשים שהכרנו בתיכון, משפחה וגם זרים, ומספרות בגב זקוף וקול צלול איך נשברנו אחרי הטראומה שחווינו, איך הזמן התפרק בידיים ומצאנו את עצמנו צוללות לעמוקים ביחד עם היצירה כדי להצליח להמשיך לנשום. חשבתי על נשים כשרות כשעבדתי על חוות דעת שמתנגדת להצעת חוק חדשה שתאפשר לא לקבל סטודנט/ית למוסד אקדמי על בסיס מין. כלומר תאפשר לקיים מסלולי לימוד ואף מוסדות אקדמיים שלמים רק למין אחד. תהיתי מה יהיה בהמשך על מרצות, עובדות מזכירות, ספרניות ולבורנטיות במוסדות האלו. תהיתי מה יהיה העתיד הזה עבור קוויר, טרנס, א-בינאר וקבוצות נוספות. חשבתי על נשים כשרות הרבה כשקראתי בספר ״הארגונאוטים״ אליו חזרתי לאחרונה אחרי שנזנח. זהו ממואר על זוג שבשנה אחת חוו יחד ניתוח המרת מין של האחד (מנקבה לזכר) והיריון של השניה.

הצפת המונח הזה בתודעה שלי השבוע הולידה מחשבה מתמשכת על כך שהרבה שנים לא הרגשתי נשית. כלומר, נדמה לי שלא עסקתי בזה או שיותר התעסקתי בלהחביא את זה בבגדים גדולים, בלא להביט בעיניים של גברים שלא יחשבו שאני מאפשרת משהו שאני לא. כשהתחלתי לחשוב על זה, בתחילת שנות העשרים, הרגשתי שזו חולשה, משהו שמטיל עלי חובת הוכחה – שאני חכמה, שאני לא מתביישת לשאול או לענות לשאלות, שאני חזקה מספיק להגן על עצמי או לסחוב רהיט בלי שיעזרו לי. ככל שהתקדמתי אל השלושים כבר דחקתי בסל הנשיות המתגבשת שלי את החובה להריח טוב, לצאת עם שיער לא מפוזר מהבית, לדעת לבשל לפחות תבשיל אחד טוב ולנהל שיחה מנומסת עם כל אדם שנקרה לדרכי. גם לדעת להתנצל ולהגיד שטעיתי ולנסות להניח בצד וכחנות, ככל הניתן. אבל בגיל שלושים שוב תהיתי מה זו נשיות. האם כמו האמירה של הפסיכיאטר פרנץ פאנון לגבי השחורות – שהיא מה ש״אינו לבן״ – גם נשיות היא מה שאינו גברי?

או שמא באמצעות הרצון לעשות לעצמי מקום בעולם אני תופרת נשיות גברית שתאפשר לי מקום, תאפשר לי להשמע?

לוס אריגארי טענה שאי אפשר לדבר על הנשיות בשפה הקיימת וניסתה להגדירה בתור מין ״שאיננו אחד״. היא יצאה מתוך כתיבה על איבר המין שלנו (״שפתותינו מדברות זו לזו״) ואפיינה את נקודת המחשבה הנשית כאחרת מהמחשבה האחידה והבינארית שמאפיינת את הגבריות. מגי נלסון כותבת על אריגארי ״קל להתרגש מהרעיון של ריבוי או של מגוון ולהלל כל דבר כאילו הוא כזה. […] אבל הסופיות חשובה״. מהי אותה סופיות של נלסון? האם זו פשוט תחושת ידיעה בדבר נשיותך? האם זו פשוט החלטה, כמו ההחלטה של בן זוגה של נלסון, הארי, להיפרד סופית מהאיברים שסימנו אותו כאשה בניגוד להוויתו?

״הופתעתי שגופי יכול לייצר גוף זכרי. נשים רבות שאני מכירה דיווחו על תחושה דומה, אף שברור להן שזהו הנס הרגיל ביותר. כשגופי יצר את הגוף הזכרי, חשבתי שההבדל בין הגוף הנקבי לזכרי מתמוסס אפילו יותרץ יצרתי גוף עם הבדל, אבל גם גוף של ילדה הוא גוף נבדל. ההבדל העקרוני הוא שהגוף שיצרתי יחליק בסוף מתוכי ויהיה גוף בפני עצמו. אינטימיות רדיקלית, הבדל רדיקלי. שניהם בתוך הגוף, שניהם בתוך הקערה. לא הפסקתי לחשוב אז על משהו שאמרה פעם המשוררת פאני האו על נשיאת ילדים מעורבים, משהו על כך שאת נהפכת למה שצומח בתוכך. […] היא עשויה מהילדים שלה, והם עשויים ממנה. אבל הם יודעים, והיא יודעת, שהם לא חולקים אותו גורל.״ (נלסון, הארגונאוטים)

אני זוכרת את אמא שלי מתקשרת אלי אחרי ניתוח. אומרת לי שהיא לא מכירה את הגוף שלה. שוב ושוב היתה חוזרת על הביטוי ״חילופי תפקידים״ או ״היפוך מגדרי״ ביחס להורות של אבי ושלה. ״סופר הוא מישהו שמשחק בגוף אימו״ כותבת נלסון ואני תוהה אם אני עשויה מאמי במובן הזה. האם מידת הכשרות שלי כאשה, כאדם, תלויה בה לנצח או שאנחנו חולקות גורל שונה.

כשאני חושבת על נשיות אני חושבת על הגב הזקוף שאני נושאת כשאני מתהלכת בעולם בשילוב בגדים שמביע לתפיסתי אסתטיות ותחכום ; כשאני חושבת על נשיות אני חושבת על ביטחון וחריפות מחשבה שמתווכת בנועם, לא רוך בהכרח, אלא נועם וקול יציב; כשאני חושבת על נשיות אני חושבת על שיחה שמתנהלת תוך מבט בעיניים וחיוך. כשאני חושבת על נשיות אני חושבת על תחושת השייכות לגוף שלי, לקול שיוצא ממני ולתוכן שנפלט מתוכו, אני חושבת על הבעלות שלי על מחשבות שלי, על היכולת שלי לשלוט בהן ולנווט אותן, למרות החופש שהן לעתים לוקחות לעצמן, למרות הבזקי הטראומה שמרצדים בתודעה לעתים והפרקטיקות השונות שסיגלתי לנהל אותם.

כשאני חושבת על נשיות אני חושבת על אחת ההנחות העיקריות של ויניקוט כי ״מה שטוב תמיד נהרס״. אני חושבת על וואבי-סאבי (השקפת עולם יפנית שמתמקדת בארעיות ועל בסיסה נעשית אמנות שבה חפצים שבורים מודבקים תוך הדגשת השבר ואי-שלמות). אני חושבת על האופן בו נשיות עבורי היא לא יכולת להדביק שברים, להכיל פיצול פנימי ולהתיך אותו למשהו שנראה אחד, אחוד, אחיד מבחוץ – אלא שזו יכולת לצקת בין החתיכות חוט זהב שמנכיח את השברים יחד ולחוד, אחד שמורכב מחתיכות רבות. אני חושבת על הריקוד שלי בין המשפט לתרבות, בין הספרות למגדר, בין הכתיבה האקדמית לשירה, בין ממואר לנייר עמדה, אני חושבת על היכולת אולי יותר מזה, על מוכנות להתפרק ולהתאחד שוב ושוב. אני חושבת על:

״העונג שבהתעקשות, שבהתמדה. העונג שבהתחייבות, העונג שבתלות. העונג שבהתמסרות שגרתית. העונג שבהבנה שאת צריכה לחזור ולחוות אותן התנסויות, לכתוב אותן הערות בשוליים, לחזור לאותם נושאי כתיבה, ללמוד מחדש אותן אמיתות רגשיות, לכתוב אותו ספר שוב ושוב – לא מפני שאת טיפשה או עקשנית או לא כשירה לשינוי, אלא מפני שביקורים חוזרים כאלה יוצרים חיים״ (נלסון, הארגונאוטים)