זהו – הבלוג הושק היום לעולם החיצון כי כמובן שלפני שפורסם ברשתות הוא כמו לא היה קיים (אני משתדלת לא לפתח ציפיה לגבי המשמשעות של הדברים). רגע לפני שיום הולדתה השלישי של אמא בשמים מסתיים אני רוצה לשלוח את התודה הזו ליקרות שלי שהצטרפו לדרך עוד מההתחלה. ואני שולחת גם לה חיבוק מתגעגע מאד מרחוק.

לא מזמן החלטתי עם עצמי שאשיק את הבלוג ב-1.12 (יום הולדתה ה-62 של אמי). נדמה לי שמה שדחף אותי לזה הוא הביקורת בהארץ על הסרט הנפלא ״wicked״ שיצא לאחרונה לקולנוע בישראל על בסיס המחזמר המרהיב והסוחף. ברשימה הקצרה על הסרט נטען שהבמאי ג׳ון צ׳ו לא מספיק ניצל את המדיום הקולנועי כדי לחדש משהו ביצירה ולכן הסרט ״חסר מעוף וכבול להעמדות המוכרות לצופי ההצגה״. צופה ממנו, כפי שאני מבינה מהביקורת, להשתמש ביותר פעלולי אקשן, כלים טכנולוגיים, משחקי מצלמה ועוד כלים קולנועיים שאין בתיאטרון. אבל כשחקרתי על הסרט לאחר שצפיתי בו גיליתי שהבחירה של הבמאי היתה בחירה אמנותית ראויה להערכה: צ׳ו חתר להאניש את ארץ עוץ במקום להציע חידושים שיקחו את הפנטזיה צעד קדימה רחוק יותר מהמציאות. במקום ליצור תפאורה בבינה מלאכותית בית הספר שיז שהכניסה אליו היא דרך שיט בנהר הוקם במציאות וארץ המנצ׳יקינים באמת נבנתה כשהיא מוקפת בשדות מרהיבים בהם נשתלו 9 מיליון טוליפים (!). אם נניח בצד את הדיון על האם צריך לבזבז כל כך הרבה כסף וחומרים עבור תפאורה לסרט, אני חושבת שכתפיסת עולם אמנותית זה דבר נהדר לנסות להביא את האנושיות לתוך הבדיון של היצירה, ולא להפך.

בביקורת על הסרט למשל לא נלקח בחשבון שמרבית השירים הושרו בזמן אמת ללא פלייבק מוקלט מראש שהודבק בעריכה, וזאת במקביל לריקודים המוניים, החלפת תלבושות, פעלולים באמצעות רתמות – בעצימות והיקף גדולים מאלו שבהצגות שראיתי של המחזמר – וכל זה כשהשחקניות מתחשבות בזוויות המצלמה שעוקבת אחריהן וכמובן בהנחה שהסצנות צולמו מספר פעמים מזוויות שונות שנשזרו בעריכה. כל זאת, בניגוד לתיאטרון שבו המשחק מתרחש בהתחשב בכיוון מרכזי אחד – הקהל. במקום לתת לכלים הטכנולוגיים להשתלט על הקולנוע הבמאי ג׳ון צ׳ו, בחר להתקרב למציאות, להדגיש את האנושי בעולם הפנטזיה של ארץ עוץ דרך אלתורים בשירה, במשחק, בהעמדות, תוך ויתור על האפשרות שהסרט יעלה על כל דמיון במושלמות הלא-אנושית שתוצג בו. בניגוד לביקורת בארץ, נדמה לי שבתקופתנו בחירה להאניש את הפנטזיה, היא לא רק בחירה אמנותית אמיצה וראויה אלא שיש בה מעוף רב ושחרור מכבלי המיינסטרים המאדיר את כל מה שלא אנושי.  

איך זה קשור לפתיחת הבלוג? לאחרונה, הרגשתי שכתיבת פוסטים מחליפה את המסה והשירה הוחלפה במשפטים קצרים מחורזים שנכנסים כתמונה אסתטית באינסטגרם. האמנות מתרחקת מהטון החורק, המורכב והאנושי לטובת אמנות פסט-פוד שנותנת סיפוק מידי ונוח. חשבתי שזה הזמן לחפש מחדש את שורשי האנושיות בכתיבה, ולהותיר לרשתות את תפקידן האמיתי –שיווק וצריכת ריהוט במרקטפלייס. נדמה לי שבלוג יאפשר את זה כי במדיום הזה התוכן במרכז, לא הנראות; ואין כל אינטרס כלכלי של מישהו זר לגרום לטראפיק באתר האנונימי הזה באמצעות התנעת פעילות של בוטים ויצורים וירטואליים אחרים שילכלכו את המרחב האנושי.

בחרתי את התאריך ביני לביני כי מאז שנפטרה אני משתדלת לעשות דברים טובים ביום ההולדת שלה וסמוך ליום פטירתה והשנה יצא שהדברים הטובים יקרו ביום שלישי ורביעי (זוכרות? הקרנת הסרט של אורי שמר וההצגה ״לאה״ למחרת). אז חשבתי אולי הדבר הזה יהיה המעשה הטוב של היומולדת שלה. אגב, העובדה שיום ההולדת של אמא שלי חל השנה ביום ראשון, שלפי התוצאה הראשונה בחיפוש בגוגל של המילים ״זמני פרסום ברשתות״ הוא יום גרוע לשיווק ברשתות רק הדגישה לי את הפער בין הצורך שלי לעשות בחירות אמנותיות אוטנטיות לבין כללי המשחק הכלכלי המתיש והמנותק של הרשתות שאינני רוצה לפעול לפיהם בכל הנוגע לאמנות שלי. אז כפי שמסתיים החלק הראשון בסרט בשיר האהוב עלי – החלטתי שהגיע הזמן להלחם בכוח המשיכה ובכללי המשחק המקובלים.

אולי אני נאיבית, אולי לאורך הדרך אמצא את עצמי חוזרת לכתוב לרשתות. אבל אלו המחשבות בנושא לעת עתה.