השבוע הוזמנתי להקריא משיריי בקבלת שבת שנערכת במסגרת אירועי ״שישי שלום״ של עיריית ראשון לציון. באופן מקרי (או שלא, נדמה לי שהמפיקה הופתעה כמוני) הפרשה השבועית היא חיי שרה והיה קל עבורי לבחור שני שירים מהספר שכתבתי לאמי (ששמה היה שרה) ולהקריא אותם. אבל הרגשתי שהאירוע מזמן לי אפשרות ללמוד קצת יותר וניגשתי לספר ״רעיונות משני חיים״ של הרב יונתן זקס, ספר שקיבלתי כמתנת פרידה מהבוס הראשון שהיה לי כעורכת-דין. הפרשה מתחילה במותה של שרה אמנו ומסתיימת במותו של אברהם. בין לבין, הפרשה מתארת איך אברהם התמודד עם האבל, באופן פשטני הוא פעל להגשים את חלומותיו וחזונותיו, על אף שהיה אז די מבוגר והשיעור של הפרשה הזו, לפי הרב יונתן זקס, הוא שיעור על איך להתמודד עם טראומה ואבל. הוא מתייחס להתמודדות של אברהם עם מותה של שרה, המהלכים שהוא עושה למצוא אשה ליצחק, כדי שיוולדו נכדים ראשונים משרה, הוא מתחתן שוב ונולדים לו ילדים נוספים, הוא רכש חלקת קרקע ראשונה בארץ המובטחת וכולי. את כל אלו הוא עושה מתוך הטראומה, אולי מתוך הפנמה שהחיים קצרים או מתוך צורך להתעסק עם החיים עצמם או עתיד חייו בימי השכול הקשים, כי ככה אפשר להמשיך. השיעור פה לדברי, יונתן זקס, הוא איך לצאת מטראומה, איך להמשיך אחרי. הפרשה הזו התלבשה כמו כפפה ליד לסיפור על הספר שלי ואכן משום שהוקצה לי זמן קצר לדיבור יכולתי רק להגיד את הדברים האלו ולחבר אותם לשני שירים שלי (אחד מהם פה) ושיר של ג׳ין הירשפילד (שאספר עליו בהזדמנות אחרת).

אבל אני רוצה לבדוק עם עצמי אם אפשר לקחת את השיעור הזה דווקא לחיי היום יום הקטנים שלי; ביחוד בעקבות המחשבות בשבוע שעבר על הקושי להתמודד עם המלחמה, וההערה המשמעותית של נועה לגבי היכולת לשאוב נחמה ממפגש עם אנשים. נדמה לי שבכל יום, כמבוגרות, אנחנו חוות מות שרה קטנטן ופיצי. למען האמת, אירועים מעצבנים כמו פקק, קפה שנשפך על חולצה לבנה, נשיכת לשון, גוש שיער של הכלב שנכנס לשדה הראיה שלנו ומייצר תחושת לכלוך – כל אלו יכולים לצבוע לחלוטין את התחושה שלנו, את האופן שבו נחווה את המציאות. למותר לציין שזה לחלוטין תקף על כל עדכון חדשות שנצרוך וימשיך להשאר אתנו – כמו צריבה מפטריה שבדיוק יצאה מהתנור ואת נוגסת והמים בתוכה חורכים לך את הלשון. אולי זה חשוב לתת מקום לאירועים האלו – גדולים כקטנים – לדבר עליהם בלי להמנע מלתת להם מקום, אבל חשוב גם לתת לחיים שאחריהם להיות. כמו ילד שנופל לו הארטיק ואת מרימה, שוטפת, אומרת – הכל בסדר חמוד הנה זה כמו חדש אתה יכול להמשיך לאכול. אני תוהה האם אנחנו מסוגלות לעשות את זה גם עבור עצמנו? ברור שלרוב, אנחנו ממשיכות הלאה מהטרגדיות הקטנות והיומיות כי אין ברירה, כי צריך להספיק לאוטובוס או להגיע בזמן לפגישה או כי את הולכת לעבודה או כי הכביסה צריכה להיעשות, אבל אני תוהה איך אפשר לעשות לעצמנו את השינוי התודעתי שאמא עוזרת לילד לעשות. איך להביא את הרעננות המחשבתית הזו של – אוקי, בוא נמשיך הלאה, היום לא יהרס עכשיו בגלל ששרשרת האופניים בלעה לי את שולי המכנס הבהיר והכתימה אותו בשמן שחור שספק אם יוסר בכביסה.

נעה ידלין מדברת בפרק הראשון של הפודקסט ״מחסום כתיבה״ על המיתוס שנוגע למחסום כתיבה ולהשראה. היא מדברת על הציפיה של אנשים שבוקר אחד ״קרן על טבעית תרד דרך חלון חדר השינה, והשמים יבקעו, ובת קול תודיע לי שמחסום הכתיבה הוסר ואני רשאית להמשיך. לא. אני יושבת כל יום מול המחשב, מול שולחן העבודה ואני חושבת על רעיון. זה לא גדול ממני, זה לא קטן ממני, זה בגודל הדבר״. היא מתארת את הרצון הילדי הזה, שיש בתוך כל אחת מאתנו, שיבוא כוח חיצוני – שבילדותנו הוא ההורה – וישנה עבורנו את המציאות ונוכל להמשיך הלאה. פתאום קופצת לי תמונה כזו של אבא שמבקש מילדה קופצנית שרצה ומשחקת לבוא אליו, להניח את הרגל על הברך שלו ולקשור לה שרוכים. היא עוצרת, השרוכים נקשרים, והיא חוזרת לשחק. כשאת מתבגרת את צריכה לשים לב גם לשרוכים, לעצור לקשור אותם לפני שאת נופלת, אבל אם את כבר נופלת את צריכה להיות עבור עצמך הקול הזה שאומר לא נורא, לא קרה לך כלום, הכל בסדר. את צריכה להיות בשביל עצמך הקול הבטוח, להיות בשבילך עצמך החיוך שמרגיע את קצב פעימות הלב. נדמה לי שמה שעוזר ברגעים כאלו הוא לחשוב על הצעד הבא, גדול כקטן, כמו אברהם, כמו הטענה שאין השראה, שבעולם המבוגרים השראה היא יום יום לשבת מול הדף הריק עד שתתחילי למלא אותו בעצמך.