השבוע צפיתי בסרט הדוקו ״1948 לזכור ולשכוח״ מאת הבימאית נטע שושני. זה היה במקרה, חבר הציע לי ובסוף הוא לא יכול היה להצטרף והלכתי לבד לאירוע הקרנה פרטי בבית של סולידריות. רק בדרך לשם הבנתי שאני הולכת לבד לסרט ורק כשנאמרו דברי הפתיחה הבנתי שזה סרט על חומרי ארכיון שנמשך שעתיים וחצי. יצאתי מהסרט בתחושות קשות שליוו אותי בארבעים ושמונה השעות האחרונות. לא הרגשתי יאוש מהאנושות הרגשתי ברגע שאחרי היאוש, ברגע הפנמה עמוק של חוסר המוצא ממה שיש לפנינו. בין הותר לפרסום אחד לאחר, התהלכתי סהרורית לעבודה ביום שאחרי. שעות לתוך סוף יום העבודה, הרצאה על הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. אני מחפשת בעיניים חברה שעובדת איתי מבית ג׳אן שחוותה את הדברים על בשרה. במונית בדרך לרכבת אנחנו מדברות על הקושי לחיות בישראל והנהג מונית מקשיב והם מתווכחים בערבית עם שברי עברית על השאלה איך אפשר להמשיך לחיות פה ומצד שני איך אפשר לעזוב את המשפחה ולהתרחק. אני שותקת ומקשיבה, מנסה לפלח שברי מילים שאני מבינה מהערבית אבל בעיקר אני מקשיבה. מקשיבה למה שאני לא מבינה. גם ברכבת אני מקשיבה. אני מנסה להבין אולי דרך השכול איך זה מרגיש לחיות במציאות של חוסר מוצא, שאת תמיד מצפה שהגרוע מכל יקרה, שאנשים סביבך חיים במציאות אחת ואת חווה מציאות אחרת. לפרקים היא מרגישה שאני מבינה, לפרקים לא.

בערב אני מחליטה שאין לי מה להגיד השבוע בבלוג השבועי. אבל אני מחויבת להחלטה שלקחתי על עצמי לכתוב מדי שבוע ובתוך הראש אני יודעת שמה שאעלה הוא התרגום שלי לשיר של אלן גינזברג שמתעסק בשרירותיות האבסורדית של מלחמה. ככל שאת בתוך זה המציאות כבר נראית לך קומדיה של טרגדיות מיאשות. איך לצאת מזה?

בלילה אני לא שמה שעון מעורר. מקווה שהעיפות תגרור אותי ״בטעות״ לדלג על היוגה של הבוקר אבל הגוף שלי מתעורר שלושים וחמש דקות קודם. בדיוק הזמן שנדרש כדי לכתוב את החלום המפורט והציורי שפקד את תודעתי בלילה ולהתארגן. אני מגיעה מיואשת ליוגה. איך אפשר להתחיל יוגה ביאוש בכלל? אני חושבת על מילות השיר של גינזברג בראש ״מי הפציץ? אני הפצצתי? הוא הפציץ? אנחנו נפציץ אותם כי הם הפציצו אותנו?״. אין מוצא. אני מתמקדת בנשימה. המוח שלי מתרוקן לאט. במקום לפזר את עשן המלחמה שמחניק את ראשי אני נותנת לו להיות, לכסות הכל עד שאהיה שקועה לחלוטין בנשימה, בברך שלא מתיישרת בתנוחת הכלב, ביד הרועדת להחזיק את הגוף יציב כשאני מתרגלת ירידה בגוף מתוח ישר אל צ׳טורנגה או שכיבת שמיכה.

ביציאה מהיוגה הביתה אני הולכת לקנות לחם וחלב ובלהט הרגע צועדת לחנות פרחים שלפי השמועות עומדת להיסגר. בזמן שמוכרת צעירה שוזרת ליליות לבנות עם נורית וירק, מנהלת החנות מתבוננת בחולצה שלי – הכנתי ג׳ינס כזה עם האחים שלי כשהייתי קטנה. היא אומרת ״מה טאיידיי?״ אני שואלת. היא מספרת שיום אחד כשאמא שלה לא היתה הם בישלו אקונומיקה והשיגו חוטים לבנים ויצרו מכנסי ג׳ינס מעוטרים. בברית המועצות, היא אומרת, היה קשה להשיג בזמנו חוטים לבנים לתפירה. אמא שלה כעסה. אני מתבוננת באשה היפה הזו, חצאית צמר ארוכה וצמודה מגביהה אותה כאחד הטוליפים הלבנים שעומד בצנצנת לידי; קארה בלונדיני שקצוותיו מקפצים על כתפיה מאיר את פניה הבהירות שמשקפי ראיה שחורות עבות מסגרת מונחות עליהם. היא מחייכת, מתוך צווארון הסריג השחור שלה מבצבץ צווארון לבן עגול, כמו של פעם. עגילי כסף ארוכים לאזניה. היא יפיפיה. אשה אחרי מלחמה עוזבת את ביתה לארץ אחרת מקימה חנות פרחים. אולי להשתקם זה אפשרי? בזכות הפרחים, הבדים, הריחות והטקסטורות המתחלפות, בזכות זכרונות מימים טרופים עם אנשים קרובים, האם בסוף מה שישאר מבליל האימה שהשתלט על הארץ הזו הוא נוסטלגיה שתחמם את הלב? האם זה בכלל מנחם או עושה בדיוק ההפך?

אין לי עצות טובות.