תקופת השבר הפוליטית, האקלימית, החברתית, האנושית שאנחנו חוות כעת מזמנת שיח על מרחב הזמן. מסביב שמעתי שוב ושוב בזמן האחרון את הביטוי ״זמן קטן וזמן גדול״ בהתייחס ליכולת שלנו להסתכל על שבוע הבא, על השנה הבאה לעומת היכולת להסתכל עשור, מאה ואפילו אלף שנים קדימה. זה חשוב לפרופורציות התרגיל הזה כי זה עוזר להניח את משברי התקופה בגבולות ההיסטוריה. יש בזה דבר מעודד וזו שיטה טובה להתמודד עם קריסת הנחות היסוד בעת שבר.

אבל אני רוצה לשים סימן שאלה על הפרקטיקה הזו, לרגע אחד, בגבולות הטקסט הזה ולהציע שיש במתודה הזו גם מידת מה של ערפול. כשאת מניחה את עצמך בראי ההיסטוריה ואומרת לעצמך שגם אם תהיה מלחמת עולם על אדמת ישראל זה קרה בעבר וזה יקרה בעתיד וזה חלק מהטבע של האנושות ואת תצליחי לעבור את זה, גם אם את קוראת על תחילת תופעת הלבנת האלמוגים בשונית באילת ואומרת לעצמך זה קורה גם בשונית הגדולה באוסטרליה וזה יקרה בכל השוניות והחיים ימשיכו; כשאת שמה את עצמך בגבולות ההיסטוריה כדי להרגיע את עצמך את מנמיכה את עוצמת ווליום הפחד שאולי תקף אותך, וזה טוב כי זה מרגיע אבל זה גם מרחיק אותך מעצמך. יש במתודה הזו מידה של ערפול חושים, ריחוק זרות מהעצמי. אם החרדה גבוהה מאד אני חושבת שזו פרקטיקה טובה, אבל האם זה דבר שכדאי לעשות ביום יום? נדמה לי שהגענו לתקופה הזו בחיים שיום יום את שומעת על חדשות כאלו שמצריכות את הפרופורציה ואני תוהה האם לאורך זמן השימוש במתודה הזו לא יכהה את החיבור שלי לעצמי, לרגשות שלי, לא יפגע ביכולת שלי להתמודד איתם, להרגיש.

סביב המחשבות האלו אני רוצה להציע לעצמי את האתגר לשהות בתוך הרגש. אני מזמנת את האתגר הזה לחיים שלי באמצעות שיעורי ספורט שמבוצעים על מזרון ונעשים בקצב הנשימה, אני מזמנת אותו במדיטציה ובהיה בחלון, בפרט בעצים. כשאני בוהה בעצים אני בוהה במאות שנים של קיום שהתחילו לפני וימשכו אחרי, אני בוהה ביצור שמחובר לאדמה ולשמים בעת ובעונה אחת, מתקיים בסינרגיה עם חרקי חרקיקים, פטריות, מיני חרקים וחיות יער, צמחים אחרים. כשאני בוהה בו אני יכולה ממש להרגיש את הפרופורציה בגוף שלי. זו יכולת לשים את הדברים בהקשרם, לשים את החיים שלי על המשברים האישיים והלאומיים והבינלאומיים של התקופה שלי בתוך הקשר שהוא לא מנותק מהגוף שלי, אני רואה ומרגישה את התרחבות הלב נוכח הסתעפויות הענפים, חריצי הגזע והשרף שמבצבץ מתוכו.

חשבתי על זה אגב השיר ״העץ יחיה״ של מוניקה סקס ועלמה גוב ובו המילים: ״העץ יחיה אחרי הכורת/ הנהר יזרום אחרי המפעל/ הפליט ישוב אחרי הרודף״ – שגרם לי לחשוב על העצים כמרחב זמן בפני עצמו שבתוכו אנחנו פסיק, לאורך כל תקופת חיינו העץ יאריך צמרתו ושורשיו בעוד כמה מטרים והם יכולים להיות קטנים כל כך לעומת גובהם של עצים שנישאים עשרות מטרים אל השמים ולמטה לתוך האדמה. כשנסעתי בפקקי הערב אתמול התחלף השיר הזה בשיר the trees  של pulp שמעולם לא הכרתי. בשיר הזה, חוזר העץ שוב אך הפעם דמותו מחדדת את הכאב שחש הדובר נוכח עזיבת אהובו. העץ מייצר את החמצן שהאדם נושם, ועל גזעו אפשר לחרוט את שם האהוב שוב ושוב, אבל הוא נותר אילם נוכח כאב לב של פרידה. בשני המקרים דמותו של העץ מאפשרת לנו להביט במרחב הזמן הגדול תוך התחברות פיזית לעצמנו. נדמה לי שבגלל שכשאנחנו מביטות ביצור אחר, גם אם איננו אנושי, אנחנו תמיד רואות גם את השתקפותנו שלנו. נדמה לי שאפשר לראות את התקופה הנוכחית כשבר באמון שלנו ביחס לאנושות, ובתוך הדבר הזה אולי מקורות נחמה, חמלה ותקווה יכולים להימצא בזנים אחרים של יצורים, כמו העצים. בעצם ההתבוננות עליהם, חיים.

להפך / נורית זרחי

כֶּאֱגוֹז מְחַפֵּשׂ קְלִפָּה
אוֹ לְהֶפֶךְ. כְּאַצָּה מְרַחֶפֶת
עַל פְּנֵי קֶצֶף וּלְהֶפֶךְ.
כְּמוֹ נָמֵר עוֹטֶה חֲבַרְבֻּרֹתָיו
אוֹ לְהֶפֶךְ, מְנַעְנֵעַ אֱלֹהִים
אֶת הַזְּמַן לִרְצוֹנוֹ. אִם
אַתָּה אָז אֲנִי
וּלְהֶפֶךְ.
       
(נורית זרחי בספר ״השעה חמש״)

הספר ״העץ״ מאת ג׳ון פאולס הולך איתי כבר כמה חודשים. אני פה כמה ציטוטים ממנו, ללא הסבר או דיון.

״הדימוי של אדם ביער צבר סביבו את אחד מגופי המיתוס והפולקלור העתיקים והמגוונים ביותר. בכל גילוייו […] הוא מתאפיין בחמקמקות, ביכולת ׳להתמזג׳ עם העצים, ואני בטוח שאחיזתו של המיתוס כה עמוקה ואוניברסלית כיוון שהוא ״מתנגן״ דרך קבע בכל תודעה פרטית […] היכולת להגיע לקרבה עם הטבע היא מדע וגם אמנות, שחורגים מסתם ידע או הרגשה כשלעצמם […] לעולם לא נבין את הטבע (או את עצמנו) עד תום, ולבטח לא נכבד אותו, עד אשר נפריד את הפראי מרעיון התועלת השימושית – תמים ולא-מזיק ככל שיהיה אותו שימוש.״

״להבדיל מאמנות, הוא [הטבע] לא רק נוצר כאובייקט חיצוני, עם היסטוריה, כחלק מן העבר; אלא שהוא גם יוצר בהווה, כפי שאנו חווים אותו. בשעה שאנו מתבוננים, הוא כביכול משכתב את עצמו, מנסח מחדש, מצייר ומצלם מחדש. הוא ממאן להתקבע ולהתאבן בעבר בדרך כלשהי, שגם המדען וגם האמן מייעדים לו; ושני אלו ינסו בדרך כלל לכפות עליו התאבנות כזו״.