השבוע עסקתי בחמלה. הרהרתי במערכות יחסים קרובות, ברגעים שבהם נדרש להניח לחברינו להיות מי שהם, גם אם זה עשוי לאתגר אותנו.

״מה זאת אומרת חמלה?״ אלה שואלת אותי כשאנחנו עוצרות לנוח על סלע במסלול האנפורנה ומדברות על מערכות יחסים עם חברות והקושי להתמודד עם פערי גישה ביחס לנושאים מסוימים. זה היה ביום האחרון לטיול, אביב נח לצדנו בשמש והקשיב. אמרתי לה: את רואה את הפרה הזו מולנו? היא אוכלת עשב ועשב זה לא דבר טעים. את לא אוכלת עשב, אני לא אוכלת עשב אבל זה טבעה, יש לך איזשהו צורך לנער אותה ולהגיד לה להפסיק? לא. כי זה הטבע שלה. נדמה לי שחמלה היא היכולת לראות אנשים כפי שהם, בלי לנסות לשנותם.

יש מאבקים ראויים בבני אדם, למשל המאבק בנסיגה הדמוקרטית והמאבק לסיום המלחמה. אבל השיחה ההיא היתה דווקא על מערכות יחסים עם אנשים קרובים, נדמה לי שזו הזירה הרגישה ביותר. מערכות יחסים קרובות מזכירות לי אגם קפוא: השביל נראה בטוח מבחוץ, אבל בכל רגע עשוי להיפער בו שבר שמאיים לשנות הכל. ההליכה על קרח דק מרגשת ומפעימה, אבל לעתים מתגנב חשש מפני סדק, מפני רגע בו נאלץ לבחור אם להמשיך או לשוב על עקבותינו. הדימוי הזה מגיח בראשי כשאני חושבת על מערכות יחסים קרובות באמת – כאלה שבהן רגע מכריע עלול להוביל לנתק בגלל תחושת ריחוק. זה יכול לקרות עם חברים חדשים, אבל מה אם זה קורה במערכות יחסים קרובות ארוכות שנים?

חשבתי על זה כששמעתי את דנה ספקטור מספרת בפודקאסט של שיר ראובן על איך היא נקלעה לחובות בגלל התמכרות לקניות באינטרנט. בין המסקנות המעניינות על נשים, כלכלה והזדקנות, תפס אותי הסיפור שלה על הרגע שבו הודתה בפני אחיה שהיא בחובות כבדים. במקום לכעוס או לשפוט אותה, הוא אמר שזה יהיה בסדר ועזר לה להשתקם כלכלית. חשבתי על זה כרגע של חמלה: הוא לא שפט אותה או נאבק בצורת ההתנהלות שלה עם כסף, אלא קיבל אותה כפי שהיא, גם אם היה נוהג אחרת במקומה.

אני כותבת את הרשימה הזו ויודעת שהשנה הקרובה תהיה מורכבת עבורי. חברותיי הקרובות הופכות לאמהות. השינוי כבר התחיל. כשהייתי בטיול כתבתי להן מכתב שכותרתו ״לאמא שבקרוב תהיי״ – מכתב שכתבתי אותו מתוך התקף חרדה שתקף אותי בלילה הראשון לטיול בעקבות נסיעה בשביל בוצי וצר על שפת מצוק. הרגשתי שאני עומדת למות והמכתב, שהתעסק במחשבה על העתיד, הרגיע אותי. למרות שלא שטחתי בפניהן את פחדיי, אלא ניסיתי לעודד אותן במכתב הזה, הרגשתי שדווקא הן אלו שעוטפות אותי ביניהן, בתורות, כמו תמיד – כפי שעשו כשאיבדתי את אמי, וכמו שהן מאפשרות לי לעשות עבורן, כחברה. למחרת, כשפתחתי את גוגל קיפ, גיליתי שהמכתב לא נשמר. לאורך הטיול ניסיתי לשחזר אותו ולא הצלחתי.

רציתי לכתוב להן את מה שלא יגידו להן אחרים: שלהיות אמא זה (גם) להרגיש אשמה יומיומית על כל מה שיכולת להיות ואת לא, כל מה שיכולת לעשות אחרת. זה מתחיל בניסיונות להיכנס להריון כשפספסת ביום את המועד כי טעית בספירה או כי גנבת כמה שלוקים של יין ברגע של חולשה; ובהריון עצמו, זו אשמה על שאכלת פחמימות במשך שבוע כדי לא להקיא ואז האחות אומרת שעלית במשקל. להיות אמא זה להרגיש אשמה כשאת עסוקה בעצמך ולא בילד שלך, גם אם העיסוק הוא בסיסי כמו לאכול, להתקלח או לישון. רציתי לכתוב להן שנדרשת להן חמלה עצמית כדי לצלוח את התפקיד הזה, הזהות החדשה שהן עומדות לעטות על עצמן. רציתי לומר להן שלאהוב את הילד/ה שלך זה לאהוב את עצמך. רציתי להבטיח להן שאני אהיה שם להזכיר להן שהן נשים חכמות, יפות ומוכשרות – ושזה הדבר הראשון והחשוב שהופך אותן לאמהות טובות.

רציתי לומר להן שגם אם ענן גדול יתחיל לחצוץ בינינו, כי נקודת המבט שלנו על העולם תהיה שונה מעתה, אני כאן כדי להישאר. אני כאן, צופה בתכנית ״בייבי בום״, מחזירה לאחור כדי להבין איך הגוף מוצב כשמוזרק אפידורל, מתבוננת היטב בחילוף גווני העור בפני אשה שלוחצת ולוחצת ״כמו לביאה״ בלידה עצמה. רציתי להגיד להן שהן יצלחו את זה, שזה קטן עליהן, ושבכיתי מהתרגשות כשראיתי את התינוק הסגלגל עטוף במיני רירים כמו חייזר שהגיח לעולם מתוך גוף האשה. רציתי להגיד להן שאני מתרגשת בשבילן.

רציתי לבקש מהן שאם תשאר להן קצת קצת חמלה גם בשבילי שישמרו אותה לרגע שאהיה במתח מופרז מפרסום משהו שכתבתי, רגע שאתלונן על עייפות אחרי לילה של שבע שעות שינה, רגע שאדווח על עומס בחיים גם אם זה מגוחך כי הן יודעות יותר עומס ממני. רציתי לבקש שאם יבוא הרגע הזה, שבו ייפער בינינו סדק של מרחק, שתהיה בהן חמלה כלפי כלא-אמא.