וגם הכתיבה יש בה שהיא מאפשרת לאדם לו רק לפגוש את עצמו, כפי שאמר אבות ישורון, אלא להתבונן בעצמו. כזר, כמכר, להתבונן ולשאול מי עומד לפני.

וגם יש בה מסע בזמן דרך זכרונות. תמונות ורגעים. הכתיבה אוצרת את חייך ומקפיאה אותן בחומר. חיים שלמים. את ממיתה את עצמך הקודמת דרך הפיכתה לחומר דומם. דיו על דף. אפילו לא. סימן שהוטבע במסך. בכל רגע שבו את כותבת את ממיתה רגעים מחייך חלקים מעצמך. את ממיתה את צליל הקול הקורא שמות חטופים בכניסה לקריה; את ממיתה דמעות שנקוו בעיניך כששמעת את ירדן רומן מדברת או את אחות של אמיליה מספרת שחזרה לוחשת; את ממיתה את הצמרמורת בגופך כשאמהות של חטופות אמרו בקול- צריך להחזיר אותן מהר כי אולי תידרש הפלה; את ממיתה את צניחת הלב למראה עיניה של נועה ארגמני מיום השבעה באוקטובר בעת החטיפה.

וגם את מנכיחה אותן, ממלאת את חלל הטקסט בנוכחותן, כמו משאילה להן את העצמי שלך. שיקחו. שיהיה להן עוד. עכשיו תורן לדבר. את רוצה להשמיע אותן שוב חזק יותר, רחוק יותר.

וגם בתוך החומר, בתוך הקפאת העצמי יש שקט. עצירה. מנוחה כפויה. לחשוב.

וגם הכתיבה, אמרת מירי, קוראת לקוראת. הכתיבה היא שיחה עם קוראת שתבוא. וכשאת כותבת באופן מתמיד לא אחת הקוראת הזו היא את. את העורכת. ואז בתוך המילים שהפכו חומר, כשאת עורכת, קוראת בקול מילים שכתבת לבדך בשתיקה או בקול, מעבירה את המילים אל מדיום חדש של שפה ופרפורמנס; כשאת בודקת, כשאת מנסה להבין מה את רוצה להגיד. ואת קוראת ומבררת. מתחיל הדבר שבשבילו הגעת לכתוב: ספק. אי ידיעה. כלום. תיבה ריקה שממתינה.

וגם כעורכת לעצמך, בינך לבינך, את קוראת כמו הולכת בחלל סגור בו נאצרו זכרונות מזמנים שונים, מעצמי-ים שונים שנשזרו בקול אחד, הקול הכותב(ת). ואת מתהלכת בחלל הזה, הולכת אחרי צעדיו של הקול הכותבת, ותוהה איך הגעתי הנה? מי אני כעת? מי אהיה כשאצא מפה?

וגם הכתיבה שיוצאת מהשבר, הכתיבה שהתחילה מסוף, הופכת לסוף בעצמה. סופה של מטמורפוזה של עצמי של לפני אסון, שבר, אל חומר, המתתו, ובריאתו מחדש באמצעות השאלות האלו. שוב ושוב ושוב. עצמי חדש שיכול להתגלות רק ממפגש עם עצמי קודם שאבד ואיננו עוד.

וגם השיחה הזו, ביני לביני באוטובוס מירושלים לתל אביב

וגם השיחה בינך לביני

וגם העברית

וגם הגשם

והגם שיבוא

שחייב לבוא

להתגלות

מאי שם

כל עוד אנו חיות.

נכתב ב23 בינואר 2024 במענה לרשימתה של מירי רוזובסקי ״האם ברגעים כאלה, של אסון ואימה, יש גם טעם לכתוב מילים ושאלות?

צילום: זקופנה, פולין.